100 מייל חומת ברלין – היה קשה ושונה מכל כך הרבה סיבות ובכל זאת זה המרוץ הראשון שהשתתפתי בו בשנתיים האחרונות. "לאולטרה אתה נכנס, ואתה לא יודע איך תצא ממנו", זה משפט שרצי האולטרה נוהגים להשתמש בו. הפעם גם לא ידעתי כיצד אני נכנס.
לפני הזינוק | צילום: פביאן לדרן
מכיוון שההרשמה למרוץ הזה נסגרה בנובמבר 2019, לא היה לי סלוט למרוץ ולכן פניתי למארגנים וקבלתי תשובה שלילית. כעבור מספר שבועות פנה אליי בחור גרמני שעוקב אחריי וראה שהשתתפתי פעמיים בספרטתלון ואמר שהוא ישמח ללוות אותי במרוץ חומת ברלין. אני מצידי עניתי בציניות, בוודאי אשמח נורא, הבעיה היחידה שאין לי סלוט למרוץ. הוא ענה לי אל תדאג, תשאיר לי את זה. התנאי היחיד שלי זה שאני המלווה שלך על אופניים, שאלתי אותו "איפה חותמים" ומכאן התחלתי להתאמן.
מתחילים להתאמן
כשהתחלתי להתאמן היתה לי בעיה שהקשתה עליי לרוץ, דלקת כרונית בגיד אכילס שמקשה עליי לרוץ בשנתיים האחרונות, וחיפשתי פתרונות שיאפשרו לי להתאמן שעות עם התאוששות טובה. מצאתי את הנעל האידיאלית בשבילי ושלבתי בה מדרסים בהתאמה אישית שהגביהו לי את העקב והפחיתו עומס מהגיד. אני יכול לומר שזה עשה את ההבדל ואפשר לי להתאמן חמישה חודשים עם קילומטרז שבועי של 120-160 ק"מ בשבוע.
מכיוון שלא הכרתי את יכולת הליווי של אותו בחור גרמני, התארגנתי על עוד מלווה מישראל שיתקשרו ביניהם ויאפשרו לי לא לאבד אנרגיה בלנסות להסביר את עצמי. אך המלווה ביטל את הנסיעה בדקה התשעים כשגרמניה נכנסה לרשימת המדינות הכתומות שמצריכה בידוד של שבוע בחזרה. ושוב זה היה חוסר ודאות מוחלט.
דבר נוסף שהקשה עליי היה הקשחת הקריטריון האוטומטי לתוצאה של 15:45 שע'. בפעם האחרונה שהייתי כאן קבעתי קריטריון אוטומטי עם תוצאה של 16:42 שע'. וכעת היה עליי להוריד שעה שלמה ממה שנחשבת לריצה הטובה בחיי. ידעתי שאני גבולי מאוד וגם ידעתי שקריטריון הגרלה (21 שעות) אני עושה די בקלות.
כשנחתנו בברלין חלק מהחששות נעלמו. כאשר פגשתי את המלווה שלי, שאגב הוא אולטראיסט בן 72 שהספיק לעשות עשרות אולטרות בעולם כמו באדווטר (Badwater), חומת ברלין, ו-100 מייל ניו יורק. קבענו פגישת עבודה, הוא הגיע מוכן ואפשר היה לראות שהוא מקצוען. זה הרגיע אותי מאוד.
דבר אחרון שהלחיץ אותי היתה הטמפרטורה. התאמנתי בשמש, התאקלמתי לחום, אבל כשרוצים למקסם יכולות רצוי שתהיה טמפרטורה נמוכה. אנחנו קבלנו לפרקים 31 מעלות במרוץ. כמו תמיד אישתי פאבי הצטרפה אליי ביחד עם הבת שלי לורן ושכרנו רכב שהיא תוכל לנדוד בין התחנות למפגשים קצרים בדרך.
יש מספר חזה | צילום: פביאן לדרן
יוצאים לדרך
ההזנקה היתה בשש בבוקר והטמפרטורה היתה עדיין נמוכה, אז החלטתי להתחיל טיפה יותר מהר כדי להרוויח את השעות הנעימות. היציאה מברלין היתה עמוסה ברמזורים ומי שעובר ברמזור אדום נפסל מהתחרות על פי חוקי המרוץ. זה דבר שצריך להתרגל אליו בהתחלה, אבל אחר כך שלומדים את השיטה מגבירים מהירות כשיש רמזור ירוק ועוברים להליכה באור אדום.
ההתחלה היתה ממש טובה, הרגשתי טוב ורצתי מהר. ב-60 ק"מ הראשונים למלווה אסור ללוות את הרץ על האופניים ולכן השתמשתי בו לצורכי החלפת בקבוקי שתייה בתחנות ומלאי של אנרגיה עד לתחנה הבאה. שיתוף הפעולה עם המלווה היה מושלם. פרוטוקול השתייה והתזונה שלי היה טוב, אכלתי ושתיתי בזמן והרגשתי מצוין.
היום המשיך להתקדם ואיתו הטמפרטורה וכמות השתייה שלי כבר לא הספיקה לי בין התחנות. החלטתי להוריד קצב ולשמור על קצב איטי יותר מההתחלה, אך מהיר ממה שהייתי צריך כדי לקבוע את הקריטריון. בהמשך החלו לי כאבים בגיד אכילס והורדתי עוד קצת את הקצב עד שהגעתי לתחנה הראשונה של המלווה, אחרי 60 ק"מ. שם רציתי לפרוש, הכאבים היו כל כך חזקים שלא ראיתי איך אני ממשיך עוד 102 ק"מ. ואז הסתכלתי על השעון והבנתי שאם אני הולך כל הדרך בקצב של 10 דקות לקילומטר אני מסיים את המירוץ עם קריטריון. אז לקחתי משכך כאבים, החלפתי לנעליים משככות יותר והחלטתי לעשות "אריאל רוזנפלד" (ספרטתלון 2018) וללכת כל הדרך לקו הסיום.
התחלתי ללכת עדיין עם קצת כאבים ואחרי מספר קילומטרים התחלתי להשתעמם מהרעיון וכנראה שהנעל החדשה בשילוב עם משככי הכאבים עשו את העבודה וחזרתי לרוץ. החלטתי ללכת 800 מטר ולרוץ 200 מטר, דבר ששם אותי בממוצע טוב יותר ממה שהייתי צריך. בהמשך עברתי ל-500 הליכה ו-500 ריצה ואז גיליתי שאני מסוגל לרוץ מהר אבל לזמן קצר. אז עברתי לקילומטר של ריצה ו-300 מטר של הליכה וככל שהזמן עבר והקילומטרים התקדמו זה פתאום נראה ריאלי מתמיד לסיים.
צילום שמסביר היטב כיצד אני מרגיש. עם פאבי והמלווה | צילום: פביאן לדרן
בהמשך קיבלתי דיווחים שהישראלית בר שיין מובילה בין הנשים וזה ממש שימח אותי ועודד אותי להמשיך. גם גילתי שאני במקום ה-16, דבר שהיה מוזר בעיניי בהתחשב בעובדה שהלכתי לא מעט. ואז חזרו הכאבים, הסתכלתי על השעון והבנתי שאני מסיים בוודאות עם קריטריון והתוצאה כבר פחות שינתה לי, אז עברתי להליכה עד הסוף.
ניהול המשבר שלי
כל מה שניסיתי לעשות זה לא לסכן את ה-18 שעות שכבר עבדתי, הזעתי וסבלתי בשבילם, כי אין ממש משמעות לסיים ב-18 שעות או ב-20 שעות (כל עוד אתה פחות מ-21 שעות). ואז ראיתי את האצטדיון. הכל היה חשוך. בשתיים לפנות בוקר חזרתי לרוץ כאילו אין כאבים ובסוף סיימתי בתוצאה 19:57:22 שע'.
אישתי חיכתה לי באצטדיון עם ביתי ועשינו הקפת משותפת ביחד וחצינו את קו הסיום. השגתי קריטריון לספרטתלון והיתה לי תחושת החמצה קלה, אך בהתחשב בנסיבות אני די מרוצה. נשבעתי כרגיל שזה האולטרה האחרון שלי (אעדכן בהמשך אם זה השתנה).
טקס חלוקת המדליות | צילום: פביאן לדרן
ולכם קוראי וגולשי שוונג שמתכננים לעבור לאולטרה אני רוצה להגיד שניהול משברים באולטרה הוא אחד הדברים החשובים ביותר לרץ. ראיתי רצים מוכשרים ממני ומהירים ממני ואפילו מנוסים ממני שפורשים כי לא הצליחו לנהל את המשבר או הכאב. לכן כשאתם עושים אימונים ובק-טו-בק לחיזוק הסבולת שריר ולב-ריאה תכניסו גם אימונים מנטליים שיעזרו לכם להתמודד עם המשבר כשהוא יגיע, כי הוא יגיע.
