מאת:דפנה שב

צילום: נילס ביבל, ברלין

לעיתים רחוקות בימים אחרים, יותר נכון בבקרים אחרים,שמצלצל השעון המעורר שלי- אני מכבה אותו. כן, אני חוטאת ומבטלת לי את הריצה. לא יכול להיות חטא יותר גדול מזה. בהמשך היום אני משלמת עליו כפל כפליים. משתלטים עליי נקיפות מצפון שלא עוזבות אותי. במהלכן אני מתחבטת בין הטיעון שהגוף שלי כנראה עייף, שהוא צריך את המנוחה ואיזה יופי שאני מקשיבה לגוף, לבין הטיעון, שעכשיו הקילומטראז’ השבועי שלי ירד, ואז אני אנסה לדחוף את הריצה הזו איפה שהוא ואין לי בכלל זמן, ואולי אני פוגעת בכל האימונים למרתון.

בכלל, ביטול של ריצה יכול לגרור אחריו כל-כך הרבה חטאים אחרים. למשל ביום שלא רצים, כל סדרי התזונה משתבשים לנו. פתאום נהיה לנו מן מרחב מחייה ללא חישובי זמנים, אם זה לפני או אחרי הריצה ולא מקפידים על סוג פחמימה כזו או אחרת. אבל אז הוא שוב צץ, המצפון, אולי בכל זאת, לא נתפתה לפרוסת העוגה עם התותים וקצפת ונצא לרוץ בערב.

בלילה, לפני השינה אני מרגישה כאילו עברתי יום תענית וממחר עליי לשלם את המחיר. בדרך כלל זה עוזר. השעון המעורר מצלצל ואני קמה כמו חדשה לאימון. אני חוטאת בריצה בטמפרטורה קרה במיוחד, ומשכנעת את עצמי שמגיע לי, כי הרי גם במרתון יכול להיות ככה קר. את הריצה של ה"יום שאחרי" אני בדרך כלל רצה בקצב קצת יותר מהיר מהרגיל, כי כזכור, אני מכה על חטא, ומחליטה באותו רגע שהיום אני אשבור את שיא המסלול. אותו מסלול שאני רצה כל יום, באותה השעה, ותמיד אני עושה אותו בקצת פחות מארבעים ושמונה דקות, אני עושה בארבעים ושלוש דקות שלמות.

בדיוק אז, באותו רגע עילאי אני חוטאת שוב, כשאני מוכנה להישבע וגם למסור במתנה את נעלי הריצה היקרות שלי עם אופציה גם לכל בגדי הריצה, כולל מעיל הריצה, שאין מצב, פשוט לא הגיוני, שפולה רדקליף, גבריסליאסי וגם דינה קסטור, משתמשים בסמים. את המסקנה הזו אני מסיקה מהצצה בשעון ומבינה שכן, עם מנוחה ועבודה קשה, ואולי גם קצת סבל, הכל אפשרי.

דינה קסטור, המבחנים האולמפיים בוסטון 2008 / צילום: דפנה שב

מעודדת ועם מצב רוח טוב, אני חוטאת במתיחות של אחרי הריצה, כי הרי זה נדיר שאנחנו משקיעים במתיחות כל כך הרבה, ואפילו מוסיפה אימון בטן רציני, ואז ממש חוטאת ועושה גם תרגילים לגב. רק ככה אני יכולה להגיע לעבודה ובאמת להיות מרוכזת בשאר הדברים שמתרחשים בחיי. אבל אין מנוס, כמו תמיד, אני חוטאת בהמון מחשבות על הריצה במהלך היום. יש ימים שאני ממש נסחפת ומחשבת מה מצב הקילומטראז’ השבועי, ככה סתם, באמצע היום.

כמו מהלכת על חוט דק, אני משתדלת להיות בסדר ולא לחטוא יותר מדי. אבל בסתר ליבי אני יודעת שהכל למטרה טובה. גם בימים שאני עוצרת ולרגע לא מזהה את עצמי. החטא הראשון, ככה אומרים, שינה את סדרי העולם, אבל אם לא היה מתרחש, לא היינו כאן היום. כנראה גם אני חטאתי במשהו ששינה את חיי לקיצוניות מסויימת, אבל גם נתן לי חיים טובים אחרים. המרתון הראשון שלי.