תקציר הכתבות עד כה: היתה זו שנה בה התחרתה הטריאתלטית סוניה אריאלי בשלוש תחרויות חצי איש ברזל בארץ ובחו"ל, אך כשעייפות מוזרה תקפה אותה בשילוב טשטוש בראייה ותופעת "ריפלוקס", היה ברור לה שמשהו חמור מתרחש אצלה בגוף. מאחר ותוצאת בדיקת ה-MRI לב היתה שלילית, נקבעו לה חודשיים מנוחה מוחלטת על מנת לבדוק אם זו בעיית "לב ספורטאי".
לקריאת הפרק הראשון בסדרה | הפרק השני בסדרה | הפרק השלישי בסדרה | הפרק הרביעי בסדרה

לחלק הראשון של הכתבה – לחצו כאן

הדבר היחיד שמפריע לי במהלך חודש ינואר הוא כמות הפאנצ'רים שאני חוטפת באימוני האופניים. ירד עליי מנחוס פאנצ'רים והדבר מדיר שינה מעיניי בלילות. אם זה יקרה בתחרות אצטרך לפרוש. במקצה איש הנמשך 5:15 עד 5:30 שעות, ההפרשים בין המתחרות מסתכמים בדקות בודדות ולפעמים אפילו בשניות. פאנצ'ר יוציא אותי מההתמודדות על פודיום ועל סלוט.

רק לא פנצ'ר. סוניה אריאלי | צילום: שמואל אריאלי

יומיים לפני התחרות שמואל ואני נוחתים בדרום אפריקה. עוברים עם מונית על מסלול הרכיבה (חל איסור לרכוב עליו עם אופניים). 90 ק"מ של עליות וירידות. הדרך הלוך במגמת עלייה, חזור בירידה. מסלול נהדר מבחינתי. בריצת היכרות אני מתוודעת לעלייה הנוראית שמצפה לי בריצה. איריס מזהירה אותי מראש שזו זוועה אבל איריס היא שחיינית עלית. כששחיינים מספרים לך על מסלולי ריצה תמיד צריך להוריד מקדם פאניקה. הם שונאים לרוץ…

אבל מסתבר שאיריס צדקה. מסלול הריצה מורכב משני סיבובים של 10.5 ק"מ. תחילתם במישור צמוד לשפת הים, דומה מאד למסלול האימונים שלי בנהריה, והמשכם בעלייה של 1,400 מ' בשיפוע מחריד. יופי. אני מרוצה מאד. טחנתי עליות בחודשיים האחרונים ובאופן כללי אני אוהבת עליות.

מנסה להיכנס לשחייה בים. להקת דולפינים חולפת סמוך מאד לחוף. הם נראים ככרישים ואני נבהלת. הים גבוה מאוד ואני לא מצליחה לעבור את הגלים. המקומיים מסבירים שהחוף בו תתבצע התחרות (סגור כרגע) פחות סוער. אוקיי. הכל מוכן. מצב רוח טוב.

יממה וחצי לפני הזינוק מתבצע התדריך. קיים צפי לרוחות צד חזקות עם משבים של 30 קשר (55 קמ"ש) ולפיכך ייתכן וייאסר על שימוש בגלגל דיסק. אוי ואבוי. גלגל דיסק הוא גלגל אחורי מלא, שעוזר בפיתוח מהירות אך כבד יותר, ולכן משתמשים בו במסלולים מהירים ללא עליות קשות. במצב של רוחות צד, השימוש בו מסוכן ועלול לגרום לרוכב לאבד שליטה על האופניים. את גלגל הדיסק שלי רכשתי רק לאחרונה והניסיון שלי אתו מסתכם בשלוש רכיבות, עם רוחות פנים ולא רוחות צד. בהמשך מתפרסמת הודעה שיותר השימוש בגלגל דיסק בתנאי שהספורטאי חותם שהוא מסיר אחריות ממארגני התחרות. מה עושים???

מחפשים גלגל חילופי אצל צוות הטכנאים של התחרות. נמצא גלגל אחד בלבד. נותרו שעתיים עד לרגע הפקדת האופניים. צריך להחליט מהר. מתקשרים לאיריס. היא מתייעצת עם מכרה ותיקה שלה- טריאתלטית עלית ומאמנת, תושבת דרום אפריקה הנמצאת כרגע באתר התחרות. תשובתה היא כדלקמן: "אם החברה שלך היא רוכבת חזקה שתישאר עם הדיסק. אם לא – שתחליף". איריס אומרת להישאר עם הדיסק. "את חזקה ומשקלך גבוה. הסיכוי לנפילה קטן".

סוניה אריאלי רוכבת באיירונמן דרום אפריקה

אבל אני לא רגועה ומעדיפה שיעקב יקבל החלטה. הוא מחליט להחליף. עקב פחד הגבהים שלי, מספיק שמשב רוח צד אחד יסיט אותי ממסלולי כדי להכניסני ללחץ ולגרום לי להאט בכל הירידות. גם ככה נוסעים פה הפוך וזה מבלבל בעיקולים. אז מחליפים. אני נותרת עם גלגל קדמי רחב (50 מ"מ) ואחורי צר. מצב בלתי מקצועי להחריד שכן הגלגל הקדמי הוא הדומיננטי בבעיות רוח צד. אך אין מה לעשות.

בוקר התחרות. אני נכנסת לשטח ההחלפה ושומעת את הכרוז מודיע שעקב ים גבוה השחייה קוצרה ל 1,150 מטר במקום 1,900. נפלא! נהדר! אני מתמלאת אופטימיות. ים גבוה מקטין את הפערים בין השחיינים הטובים לשחיינים הבינוניים. כשחיינית גרועה – אני תמיד מתפללת לים גבוה, זרמים חזקים ואם אפשר ביטול שחייה אז עוד יותר טוב. הכרוז מודיע שזמן ה- cut-off לשחייה נשאר בעינו, כלומר למרות קיצור המסלול הם צופים שהמתחרים יתברברו וישחו לאט. יופי. מעודד.

הזינוק ניתן ואנחנו יוצאים לדרך. מדובר בזינוק מתגלגל, כל 10 שניות מוזנקים 10 מתחרים. זינוק כזה מונע "מכבסה" ומכות במים. כולנו מתמודדים עם הגלים הגבוהים וכאשר אנו יוצאים לים הפתוח אני רואה שהמתחרים מפוזרים על פני שטח עצום, כשכל קשר בינם למצופי התחרות מקרי בהחלט. מצוין! איכשהו אני מצליחה לנווט ביעילות למצוף חצי הדרך ומשבחת את עצמי ארוכות. בפעם הבאה שאני מצליחה לראות משהו בין הגלים אני מבינה שקצת מיהרתי עם התשבחות שכן נסחפתי רחוק מאוד מהמצוף הבא ואיבדתי את כל היתרון של החלק הראשון. "אהבלה, תתרכזי במצוף ולא בהילולה עצמית", אני גוערת בעצמי.

ביציאה מהמים אני מביטה בשעון ורואה ששחיתי 1,319 מטרים במקום ה 1,150 שהובטחו. פספוס גדול אבל היום רק התחיל. נינה פקרמן אמרה לי פעם שחצי איש הוא מרחק מספיק ארוך כדי לתקן טעויות. את קטע השחייה אני מסיימת במקום ה-13 בקטגוריית הגיל שלי, בפער של מספר דקות מהמובילות. לא רע יחסית למיקומי בדרך כלל. מזל שהיה ים סוער. כמובן שאינני מודעת לנתון זה ברגע האמת.

המעבר לשטח ההחלפה הוא בריצה בעליה חדה של כ-200 מטר. טוב לי. מתארגנת לרכיבה ויוצאת לדרך. על פי התחזיות אנו צפויים לרוח חזית בדרך הלוך, כשהרוח אמורה להתחזק, ולקראת הפנייה חזרה היא תהפוך לרוח גב וצד חזקה מאוד. במהלך הרכיבה אני מיישמת את הצעתה של נעמה להכפיל את התזונה שלי בתחרות. היא שמה לב שבבדיקת אקו לב במאמץ הזעתי קשות והעלתה סברה שההתעלפויות שלי בסוף תחרויות נובעות מאבדן נוזלים ומינרלים.

אני יוצאת לדרך עמוסה: בקבוק 1.5 ליטר המכיל תערובת קולה ללא גזים עם איזוטוני ובנוסף שקית של 1 ליטר מים הנמצאת בתוך השלדה. לשני הבקבוקים יש קשית ארוכה המגיעה עד הכידון ואינני צריכה להתכופף כדי לשתות. את כל מכסת הנוזלים הזו אני מחסלת ב 45 הק"מ הראשונים (תוך שעה ו-40 דקות), יחד עם שלושה וחצי חטיפי אנרגיה של קליף, כל אחד 270 קלוריות, ו-5 כדורי מלח. זו כמות עצומה של קלוריות ואני מרגישה כמו מגרסת מזון. השיטה מוכיחה את עצמה ואני מרגישה נפלא.

לא קשה לי ואני נהנית מהרכיבה, ואז נופל לי האסימון שמשהו לא בסדר. ממתי נהנים מרכיבה בתחרות? אני מבינה שהרוח הפוכה לתחזיות והיא גבית במקום חזיתית. כלומר הדרך חזרה תהיה קשה והקצב הממוצע יהיה נמוך מהצפוי. אוקיי. אכלתי מספיק. יש לי כוח. בנקודת הסיבוב אני עוצרת למלא ליטר איזוטוני. הדרך חזרה אכן מאופיינת ברוח חזית חזקה ומשבי רוח צד שכמעט מפילים אותנו. פחד מוות. מזל שיעקב החליט להחליף את הגלגל! אני מתפללת לאלוהים שימנע ממני פאנצ'ר. כל קילומטר מבקשת ממנו מחדש. מבטיחה שאתן כל מה שאפשר בריצה בתנאי שייתן לי לסיים את הרכיבה בשלום. החל מהקילומטר ה-75 אני מפסיקה לאכול ומתמקדת בשתייה. רק לא לצאת מיובשת לריצה.  מסיימת את הרכיבה בקצב ממוצע של 29 קמ"ש. איטי מאד לקטע מישורי אך לגבעות עם רוח חזקה זו תוצאה טובה.

אני תוהה על מיקומי ומתארגנת מהר לריצה. הקטע הראשון הוא בירידה חדה לכיוון הים (זו שעלינו כשיצאנו מהשחייה) ואז יוצאים לקטע החשוף על הטיילת שבים. ואוו, ואוו, ואוו. איזו רוח פנים מגעילה. היא נמצאת כרגע בשיאה ומרוב התעסקות ברכיבה שכחתי שהיא תלווה אותנו גם בריצה. פתאום נוחתת עלי עייפות עצומה. אחרי 3.5 שעות של מאמץ גדול, בחלקו במאבק מול הרוח, אני חשה שהדבר האחרון עלי אדמות שבא לי לעשות כרגע הוא לרוץ חצי מרתון…

מחשבות תבוסתניות מתגנבות במהרה. סוניה אריאלי | צילום: שמואל אריאלי

מחשבות תבוסתניות מתגנבות להן במהרה. "למה אני צריכה את זה בעצם? עוד לא התאוששתי מהמחלה, עברו רק ארבעה חודשים, למה התעקשתי? יעקב צדק. זה מוקדם מדי". הסבל גדול. אני מחכה לראות את שמואל שיעדכן אותי לגבי המיקום שלי. הוא מחובר לאפליקציית המעקב ויודע את מצבי בכל רגע ורגע. אחרי כ-2 ק"מ לתוך הריצה אני רואה אותו בקהל. טוב שהוא גבוה. הוא מסמן לי 2 עם היד וצועק "3 מלפנייך, 9 אחרייך". מה?? איזה בשורה נהדרת. אני במקום השני כרגע. הראשונה 3 דקות לפני והשלישית הרחק מאחור. מתעודדת. יש תקווה. הסיפור עוד לא נגמר.

מנסה לשמור על קצב קבוע בקטע נגד הרוח ומחכה לעלייה. הטמפרטורה כבר 24 מעלות אבל אין תחושה של חום תודות לעננים והרוח שמעיפה את הזיעה. העלייה ממוקמת בקטע מוגן מהרוח וכאשר אני מגיעה אליה אני רואה שכולם עוברים להליכה… אני נשבעת לעצמי לא לעצור, חשה שהעלייה הזו תכריע את גורל התחרות. קהל עצום נאסף לאורך העלייה, מעודד את המתחרים העייפים. באמצע העלייה ממוקמת נקודת מים ולאחריה מישהו חרט באותיות של קידוש לבנה: "NO WALKING ZONE". אני מחליטה לדלג על נקודת המים. אין שום סיכוי לקחת מים מבלי לעצור כאן. העלייה נגמרת ואני ממשיכה בריצה, לא מאמינה שאוכל לעשות זאת שוב, בסיבוב השני אני בריב ענקי עם עצמי. חלק אחד טוען שקשה לי וצריך רק לשמור על המקום השני. יהיה לי פודיום. מכובד מאד. החלק השני טוען שלא ידוע כמה סלוטים יהיו לקטגוריה שלי. אחד או שניים. אם אגיע שנייה ואפסיד את הסלוט לא אסלח לעצמי לעולם.

בסוף הסיבוב הראשון שמואל צועק לי "חולצה שחורה, שרוול אדום, בלונדינית, 49". הוא מעביר לי פרטים על המובילה כולל מספר החזה שלה. "אין שום סיכוי" אני חושבת "זו בטח הלנה ואן ויק. קראתי עליה. היא ספורטאית מהרמה העולמית. אני לא שם". ואז אני רואה אותה. חולצה שחורה. כתף אדומה. בלונדינית. מספר החזה מופנה לאחור בגלל הרוח. 49. זו היא! היא עצרה לשתות קולה. "אני יכולה לעקוף אותה? לא יכול להיות. היא חזקה מאד. בטח מתאוששת ותכף תגביר. תעקפי אותה כבר! מה את מברברת עכשיו? למה את חושבת כמו ישראלית? תמיד מלמטה? גם את חזקה. רק תסתירי את המספר שלך. אולי היא עשתה שיעורי בית".

סוניה אריאלי עם הלנה ואן ויק | צילום: שמואל אריאלי

יש לציין שבתחרויות איירונמן הספורטאים המובילים מקבלים דירוג כוכבי AWA (זהב, כסף או ארד). כאשר בחנתי את רשימת המשתתפות גיליתי שיש 5 מתחרות עם כוכבים. גם לי יש כוכב כסף שקיבלתי לפני שנה וחצי כשהגעתי שביעית באליפות אירופה. אבל לתחרות הנוכחית נרשמתי ברגע האחרון ושמי לא הופיע ברשימה המקורית. אם הלנה לא ראתה את הרשימה של הרגע האחרון אז היא לא יודעת עלי והיא שאננה ובטוחה בניצחונה. לכן עצרה לשתות קולה. מצד שני אולי עשתה שעורי בית והיא עלולה לזכור את המספר שלי. אני מסובבת את המספר ועוקפת אותה.

"מה זה? היא נורא זקנה ומקומטת. ממנה פחדתי כל כך? למה מה את? בר רפאלי? טוב שאין לך פה מראה… אל תזלזלי בה. הדרך עוד ארוכה. היא עלולה להפתיע".

הסיבוב השני של הריצה עמוס רוחות ורגשות. הידיעה שאני כרגע במקום הראשון מדרבנת אותי, אך הפחד מהלנה מוסיף לתשישותי. האם אצליח לעשות היסטוריה? אני חשה שזו התחרות החשובה בחיי. האם אצליח דווקא עכשיו, על אדמת אפריקה הרחוקה להחזיר לי את כל מה שאיבדתי? האם יספיק לי הכוח?

אני נזכרת בריצה הראשונה בקצב 7:38. רק לפני 4 חודשים. נזכרת בהבטחה לתת הכל בריצה אם אשרוד את האופניים. הריצה בחצי איש היא מגעילה תמיד. אמצע היום, חם, רוח, אין כבר כוח, אין כבר חשק. הגוף רוצה לנוח.

מגיעה לעלייה בפעם השנייה. שוב כולם הולכים. יותר לאט…"לא ליילל לא לעצור! לא ליילל לא לעצור! לא ליילל לא לעצור!" אני מדקלמת. זהו רגע האמת שלי ואני לא עוצרת. לוקחת שתייה בכל תחנה (למעט בעלייה) – מים, איזוטוני, קולה. כל מה שנותנים. העיקר לא להתייבש עכשיו. מקפידה לזרוק את הכוסות בשטח המיועד לכך. נזהרת לא לחטוף קנס של תוספת זמן על זריקת זבל.

קו הסיום מגיע אך אינני ממהרת לחגוג. צריך לחכות שמשתתפות נוספות יסיימו כדי לדעת את מיקומי הסופי. רק בחלוף חצי שעה נוספת אנחנו מבינים שעשינו זאת. המקום הראשון שלי. הסלוט לאליפות העולם שלי. אבל אני עדיין עצורה ברגשותיי.

יש סלוט. סוניה אריאלי והגביע | צילום: שמואל אריאלי

כאשר שטח ההחלפה נפתח שמואל הולך להוציא את הציוד שלי. לי אין כוח. כשהוא חוזר אני רואה מהבעת פניו שמשהו קרה. הוא מצביע על הגלגל האחורי באופניים. יש לי פאנצ'ר!!!! קיבלתי אותו. את הפאנצ'ר ממנו חששתי. אלוהים שמע לתחינותיי ועיכב אותו עד המטרים האחרונים של הרכיבה. אני פורצת סוף סוף בבכי עמוק של הקלה ומשלימה עם בורא עולם.