מאת:צביקה פישמן
היום השישי
הלילה עבר טוב, ישנתי היטב, כנראה הייתי מספיק עייף ורגוע מקניית האופניים.
קיבלתי את המלצתה של מלכת האירונמן הישראלית ולאחרונה תושבת המקום – ירדן דנקנר, לרכוב באזור הרוחות ואת העליה הארוכה והקשה (בגלל הרוחות) של HAVI. החלטתי לעשות זאת בשעת הצהרים בשעה בה אגיע לערך בזמן התחרות.
משכתי קצת מנוחה נוספת בחדר, הרגשתי עייפות כנראה מכל הימים האחרונים, ויתרתי על אימון הריצה הקל המתוכנן, שחיתי עד מצוף ה-1000 וחזרתי איטי יותר ב-4 דקות חזרה בשל הזרמים. על המזח הבנתי מדוע אני שוחה את החלק הראשון קליל ונוח.
בשעה 12:00 ענת ואני נוסעים לקטע המפורסם והבעייתי, לא לפני כמה טלפונים לחברת התעופה תמיד אותה תשובה, הבעיה מוכרת תמתין בסבלנות.
מגיעים לאתר תירות כ–30 מייל לפני נקודת הסיבוב ב-HAVI, אני מתארגן ויוצא לרכיבה, כעבור 10 מייל לערך לפני הנמל פונים ימינה ומתחיל הטיפוס, ככל שעוברים המיילים אני חש ברוח צידית הדוחפת את האופניים לצד, אבל לא נורא ככל שאני מתקרב לנקודת הסיבוב בנקודה הגבוהה יותר, הרוח צידית עם מכות פנים, אך בכלל לא נורא ולא מפחיד כפי שתואר, מבט לספידומטר. אני ממש מרוצה וחושב שהשד אינו נורא כל כך, סיימתי את הרכיבה ב-HAVI, האופניים סוף הדרך, קצת כואב הגב קצת מתנוחת הישיבה. אך לא נורא נתרגל ונתגבר.
היום השביעי
ישן טוב, הג'ט לג מאחורי, הסתדר השעון בראש, כרגיל השכמה מוקדמת, יציאה לאימון ריצה עם ענת 10 מייל, מרגיז כל הזמן לעשות חישובים, על הקצב למייל, מתחיל קצב קל מאוד שמתגבר בהמשך. במהלך הריצה אני פוגש את מיקלי ג'ונס עם מאמנה הרוכב לצידה. אני מבקש להצטרף וממשיך עם מיקלי עד למלון שלה, ממשיך את האימון, בסיום הריצה 6 מתגברות אני מרגיש חזק ובטוח.
ענת נעלבה, עזבתי אותה לטובת אישה בורוד.
אישה מדהימה בורוד- מיקלי ג'ונס
נפגש עם טיסינק בקפה ג'ווה לוה, קבענו שחייה משותפת אחרי הקפה, הולכים יחד ומתארגנים, אני שוחה את החצי שעה שלי, טיסינק מצטרף ושוחה איתי את כל המרחק ובאותו קצב לצידי ואותן תנועות, בצהריים אימון תחושת רכיבה של שעה קל ונוח על אופני הסקוט.
בערב ניפגשים שוב בקפה ג'ווה לוה עם הרבה טריאתלטים ובינהם גם מיקלי ג'ונס. ניפנפתי לה לשלום בבישנות, קצת שיחה עם ענת שביקשה להצטלם איתה ובהמשך כבר השיחה התגלגלה, אישה מדהימה.
התוכנית מחר ליום א' לעשות מנוחה ולצאת ליום טיול בהר געש בוולקנו.
היום השמיני (יום א')
השכמה בשעה 04:00 ויציאה לטיול של יום בכמה אתרים כולל הוולקנו – הר געש פעיל הנמצא בחלקו הדרום מזרחי של הוואי כ 100 מייל מקונה. (רבים מהטריאתלטים התארגנו ביום חופש זה ויצאו לאותו טיול מיוחד). בשעה 07:00 בזמן הנסיעה וקרוב להר הגעש, רועד כל האוטו למשך כמה שניות, חשבתי איזו תקלה, בהמשך התברר לנו שהיתה רעידת אדמה חזקה, בקטעים רבים בכביש היו מפולות סלעים והכביש נחסם בחלקו, בחלק שבו רצינו לחזור אחרי הטיול לצד הצפוני הכביש היה סגור כי הגשר התמוטט. בקונה נפגעו אנשים ונסדקו בתים והיה חשש שהתחרות תתבטל.
המארגנים מודיעים כי בשל חשש מגלי צונאמי בזמן התחרות, ייתכן וסירות הליווי יבקשו להפסיק לשחות. במקרה כזה יש לחזור מיידית למזח.
יום המנוחה היה מתיש יותר מאימון.
היום התשיעי (יום ב')
השכמה מוקדמת כרגיל, יציאה לריצה קלה בת 30 דקות עם אולף סבטסקוס מנצח אירונמן ברזיל שנה שעברה, לא משתתף בתחרות בשל פציעה, בחור חביב ואוהב ישראל ו… שכן שלי בקונדו. אני הולך לאימון השחייה היומי, אני כבר יודע שאין סיכוי לשחות, במזח יש הרבה טריאתלטים, ניכנסים שוחים קצר ויוצאים, הים סוחף מאוד גלים נמוכים אך עצבניים, אני ניכנס לים כעבור כמה דקות ויוצא, הים לא בשבילי, נישאר במזח עוד כשעה עם החברה ומסתלק לחדר.
עם אולף בדרך למזח
סאגת האופניים – סוף
במשיבון של הטלפון בחדר הודעה, האופניים בטיסה מספר… אני מאושר. לא חייב גלגלים לנתי, לא חייב ארגז לדני, רגע מה עושים עם שני זוגות אופניים, רגע מה עכשיו? בינתיים אני עם הסקוט, יוצא לרכיבת תחושה של שעה, מרגיש נהדר, קצת קשה לי עם תנוחת הרכיבה, בזמן שאני יורד מאופניים.
ניסיונות ליצור קשר עם טיסינג לא עלו באותו יום.
היום העשירי (יום ג')
נפגש עם החברה' של נורמן במקום הרגיל בו הם נפגשים תמיד, אני מוזמן, מיקלי גונס נימצאת אף היא, החברה' יצאו לשעה קלה, אני החלטתי חצי שעה בזכותה של מיקלי, כל הדרך שוחחנו והמשכנו תרגילים ומתיחות בדשא. (בערב בבית הקפה אני מקבל ממנה שקית ובה נעלי ריצה מסוג ריבוק תחרות מידה 42. באיזה צבע? ורוד, האם ארוץ איתם? התשובה בטוח. (במיוחד לאחר שכמה ימים אחרי, האישה המופלאה הזו ניצחה). אני הולך לאימון שחיה, ים כמו בריכה אין זכר ליום אתמול, במים השקופים שוחים (גם) דגים וצבי ים בגודל של צלחת לווין (על כך בהמשך). אני שוחה למצוף 4 – 2 ק"מ, השחייה הכי טובה שלי והכי נעימה. בחזרה בחדר מתארגן. מאתר את טיסינק, מתייעץ מה אני עושה עכשיו עם מה אני רוכב, צריך להרכיב את אופני המרידה ולצאת לרכיבה איתם , שוב להתרגל קצת כי כל השבוע אני רוכב על הסקוט, תשובתו: קבל אחריות אתה ילד גדול. שאלה גדולה תשובה קטנה. כבר מאוחר מדי, אני חייב לצאת לרכיבה, לא אספיק להרכיב את האופניים, פדלים, אירובר משוחרר, כיוונים, יצאתי עם הסקוט לרכיבה של שעה סיבובי רגלים, מרגיש יותר טוב על האופניים ויותר נוח לי לרדת מהם.
היום האחת עשרה (יום ד')
מתעורר בבוקר. לוקח אחריות על עצמי. מהיום אין יותר מפגשים חברתיים. אני מתחיל להיכנס לאוירת התחרות.
כרגיל ריצה אחרונה בקצב מהיר מקצב תחרות מתוכנן – 7 מייל. מרגיש מצוין. הדופק הסתדר כבר, מרגיש חד, אך אין מתח לתחרות, תחושת עוד תחרות רגילה בלי שום לחץ, שחיה – 20 דקות לתחושת מים, חוזר לחדר ומחליט: את התחרות אני עושה עם הסקוט. לא מתאים יותר מידי שינויים ואין לי מספיק זמן לתרגל את הרכיבה והטיפול הראשוני באופניים, עשיתי מנוחה מאופניים.
היום השתיים עשרה (יום ה')
ריצה של חצי שעה לתחושה, רכיבה של חצי שעה לתחושה, הים לא ידידותי במיוחד ואין חשק לשחות. לא הייתי צריך יותר מזה על מנת לוותר.
מתארגן עם הרישום, קבלת ציוד ושקית משתתף הראש קדימה, אבל אין מתח.
היום השלוש עשרה (יום ו')
שלושת המקצועות, 10 דקות מכל דבר עם החלפות ובדיקת הציוד ותקינותו, התארגנות בשטח ההחלפה, כיסוי האופניים בנילון, נאמר שיתכן גשם בלילה.
היום הארבע עשרה (יום שבת) – היום הגדול – אליפות העולם ב-IRONMAN.
על התחרות: אירגון וסדר מופתי, כמעט 2000 מתחרים ניכנסים לשטח הסטרילי תוך דקות. בפנים אין דחיפות ואין קיצורי דרך. מערכת הגברה ושלושה מסכי ענק מראים לצופים את מה שמתרחש במזח – אזור הזינוקים. המוזיקה מושמעת למרחקים.
הפרו (המקצוענים) מוזנקים 15 דקות לפני קטגוריות הגיל, שוחים מהמזח עד למצופים קו הזינוק, ממתינים כעשר דקות במים, תנועות רגלים עדינות ועבודת ידיים על מנת להישאר לצוף את הדקות האלה עד ירית הזינוק, הים רגוע ושקט, אני מסתכל ורואה את המצופים הפרוסים ואת הספינה הרחק הרחק מלפנים שאותה אעקוף ואתחיל לחזור מהצד השני, בלי לשים לב אני מוצא את עצמי סגור ע"י מתחרים נוספים שמחפשים מקום טוב להתחיל לשחות.
אני נלחץ – התכוונתי להיות יותר בצד בלי להיכנס לתוך מכונת הכביסה של אלפי ידיים שיעלו עלי.
ירית הזינוק
מתחיל לשחות ומנסה לשחות ארוך ורגוע, לא כל כך מצליח בגלל הבלגאן הראשוני, עובר שני מצופים כתומים ולא מאמין. לא קיבלתי מכות, לא טבעתי. עם כל הבלגאן מסביבי מצליח להסתכל לאחור – אולי אני אחרון, ממש לא אני במצב טוב, ממשיך בשחייה ולא מאמין נהנה מכל רגע, ים רגוע, תחושה טובה והתקדמות טובה, אני מרגיש מהיר, מגיע לספינה פונה מסביבה על מנת לחזור, מביט בשעון אני לא מאמין 40:30 דקות וזה אחרי שהסתובבתי כבר, חשבון קצר, אני מרוצה,מרגיש בטחון ומתחיל להגביר את עבודת הידיים, מרגיש שאני שוחה מהר יותר, יוצא מהים מביט בשעון ופולט קללה שקטה, השעון מראה 1:36 מדוע יצא כך??? הרי הגברתי??? 15 דקות איטי יותר מהחלק הראשון, הרגשתי ששחיתי טוב ומהר ולא היה קושי בכלל. הסיבה התבררה מאוחר יותר – הים היה עם זרמים הפוכים ולכן הרגשתי כל כך טוב בחלק הראשון והגברתי בחלק השני אבל רק בנדמה לי, לא נורא אני מרוצה תכננתי 1:30 בלי חליפה.
מבצע החלפה מהירה באוהל, רץ לאזור 251 –250 לקחת את האופניים, מחפש אופני מרידה ירקרקות ולא מוצא, מסתובב מסביב עצמי וצועק לשופטים היכן האופניים שלי, אוי אני ליד הסקוט השחורות, כוחו של הרגל, רץ עם האופניים ליציאה מת מצחוק, אני שומע את ענת צועקת לי, מה אתה צוחק צא כבר, (כל השבועיים האחרונים צוחקת עלי ואומרת לי נישאר לך עוד 222 ק"מ ואתה צוחק וצוחק)
יוצא בטיסה עם האופניים ועולה את העליה של רחוב פליני בעמידה ומתחיל לדחוף, רגע רגע אני מרגיע לא להתלהב, שמור סיבובי רגליים וחמם בשלב זה, מסיים את הקטע הפנימי של העיר שכולו עליה עם שיפוע קל באורך של 6 מייל לערך, סיבוב ויאללה מתחיל עבודה, מעלה פלטה ודוחף מסתכל בממוצע שהיה נמוך ולוקח לו זמן לעלות, התוכנית 5 וחצי שעות, התנאים טובים, מזג אויר נעים עננות שמסתירה את השמש, אני לא מרוצה, מבקש שמזג האויר יהיה כפי שהתאמנתי בארץ, חם ועוד חם שהאירופיים יסבלו ויהיה להם קשה…
מסתכל קדימה – הכביש דומה לכביש הערבה – ארוך ארוך, עליות וירידות, רואה עשרות רוכבים לפנים מעלה קצב ושומר כל הזמן על סיבובי רגלים מתוכננים בפלטה כמה שאפשר, הספידומטר מהיר לוקח זמן רב עד שהממוצע של המהירות יעלה לרצוי, מתחיל לרדת גשם זלעפות, טיפות גדולות, הכביש רטוב לגמרי, אבל חם, הראות לא טובה בגלל הגשם, אני שכחתי מה זה גשם, לא רגיל ולא אוהב, הגשם אינו מפריע להמשיך ללחוץ, כעבור כשלושים מייל פוסק הגשם, אני מסתכל בממוצע יופי עלה כבר ל 31.5 הרגשה טובה, אני עובר רוכבים – כאילו הם עומדים. טס קדימה ומרים ממוצע, פונה לכוון הנמל ומתחיל את הטיפוס המדובר, עליה ארוכה בשיפוע של 6%, אני כבר מכיר אותה מאימון אחד, אני אוהב לטפס ומטפס מספיק מהר על מנת לשמור על ממוצע כמעט קבוע, אני מרוצה מאוד. רוח פנים חלשה, קצת יותר צידית, אני מרגיש שהיא קצת משפיע, אך ממש לא נורא, מרגיש חזק, עושה את הסיבוב ב-HAVI ומתחיל בדהירה את כל הירידה שטיפסתי קודם, אני יורד במהירות של 55 וגם 60 קמ"ש רוח גבית קלה וזאת של הצד נותנת מכות מפעם לפעם שמשכיבות את האופניים הצידה אך לא מורידות מהמהירות, אני באטרף, מסתכל בספידומטר הממוצע מתחיל לעלות, אני עושה חשבון מהיר וכבר רואה איך אני בקצב הזה עושה 5 ורבע שעות, מחייך ומזמר כל הדרך לחלק התחתון, יורד עם חיוך.
מסיים את הרכיבה בירידה פונה שמאלה מהנמל וימינה על הדרך לקונה, החיוך קפא לי והשמחה נהפכה לפרצוף מאומץ. רוח דרומית החלה, בהוואי כמו בהוואי ללא שום סימן מקדים או התחלה של רוח קלה המתגברת לאט לאט, החבורה הקדמית הרוויחה. להם הרוח היתה למרחק קצר יותר, אני לוחץ ולוחץ ומנסה לשמור על הממוצע הגבוה כל הזמן אך זה לא מצליח לי, הממוצע יורד מהר יותר מאשר הוא עולה. זמן מול זמן, אני מרגיש חזק, חזק ולא מרגיש עייפות, אך לא מצליח לרכוב יותר מהר, משבר קצר ראשון נוחת עלי לפתע, אני עובר עשרות ומאות רוכבים והם לא נגמרים עובר ועובר, עובר ועובר, בקצב מהיר יותר בהרבה משלהם. מה הולך כאן אני שואל את עצמי, ניזכר בבדיחה של ענת שאומרת לי כל הזמן שאני מוותר על אימון שחיה ומלגלגת, יופי הנה צביקה יוצא מהמים מרים את הראש לשטח ההחלפה של האופניים ומיד מוצא אותם כבר מרחוק כי הם נשארו בודדים, אני נישבע שזה לא יקרה באירונמן הבא ועובר את המשברון הקצר באיזה ירידה מהירה.
מרחוק אני רואה את בתי האירוח של אחת מפנינות גן העדן שלפני העיר, פתאום אני מרגיש שהמהירות מתחילה לעלות שוב, הרוח השתנתה שוב ומכה בגב. אני בהתלהבות לוחץ ולוחץ וכך עד שטח ההחלפה ספידומטר מראה 32 קמ"ש ה-זמן 5:40 ש', יורד מהאופניים מנסה להתיישר ולרוץ אך לא מצליח. בתא השירותים אני משתין דקות ארוכות, הצלחתי להתאפק כל הרכיבה ולא להפסיד זמן יקר. מדדה לאוהל ההחלפה, הרגלים בסדר גמור משוחררות, הגב תפוס מתנוחת הרכיבה שאני לא רגיל אליה, מחליף במהירות האפשרית ויוצא לריצה, מתחיל את הריצה עם גב מכופף, מנסה תוך כדי ריצה קלה לעשות סדר עם עצמי לנסות להתיישר לאט לאט, אני לא מצליח, כעבור כמה דקות אני עוצר ומנסה להתיישר על עמוד שהיה לצד הכביש, אנשים שבצד הדרך מעודדים וצועקים לי להמשיך. משבר שני. מבוייש מתרחק מהם בריצה קלה כולי כפוף, לא מצליח לרוץ מחשבות רעות חולפות במוחי, היצר הרע מתחיל להשתלט עלי, אני חושב על אישתי, על ילדיי, על חבריי, על האימונים הארוכים שעברתי, נשכבתי על הריצפה והתחלתי להגמיש את הגוף ולגלגל אותו. הקהל צועק GO GO אך אני מתרכז בשלי. התרוממתי הרבה יותר טוב והתחלתי לרוץ, הגב לא כואב, אבל אני לא מצליח להתיישר ולרוץ את הריצה הרגילה שלי, תחנת שתייה ראשונה עוצר, שותה ושוב מנסה לישר את עצמי, אחרי 6 מייל אני חדש כאילו לא היה לי דבר. מבט מהיר לשעון. שוב חישוב מרגיז של המיילים ואני רואה שרצתי את המרחק ב-55 דקות. למרות כל הבעיות והעיכובים שהיו לי, אני בקצב טוב, אני מרגיש מצוין ובטוח, תחושה שארוץ היטב.
מפעם לפעם אני בודק את קצב הריצה ורואה שאני שומר על קצב קבוע של 4:45 – 4:40 דק' לק"מ.
הלחות עצומה וכולי ספוג זיעה, אני חושש לאבד נוזלים ואז אשלם על כך בריבית דריבית בקטע הריצה האחרון. חישובים מהירים והחלטה שבכל תחנת שתייה אוריד קצב, אעצור לזמן קצר, אשתה ואמשיך. כל תחנת שתייה נמצאת כל 1.5 מייל כך שבחישוב של אובדן הזמן בכל תחנה יתן זמן מצטבר של פחות מזה אילו אהיה במצב של התיבשות.
אני ממשיך לבדוק קצב ומגלה שאני שומר על קצב קבוע בריצה ומרגיש מצוין, אך ההמתנות בתחנת השתייה לוקחות יותר זמן, אני נאלץ, לעצור ולשתות משקה איזוטוני עד סופו ולקחת ג'ל ולהמשיך וכך אני מאבד זמן מצטבר. אני מחליט שעדיף כך ומחליט להמשיך במתכונת זו עד סוף הריצה. במחצית המרחק אני בודק זמנים ומחשב ויודע כבר שאני נימצא בתחום ה–11 שעות. אין התלהבות לשיא לכן אני ממשיך את הריצה באותו קצב ואותה תוכנית. 7 מייל אחרונים אני מתחיל ללחוץ, אני כבר לא מוטרד מנפילת קצב או הרגשה של עייפות אני מסיים את ה 7 מייל ב 50 דקות בדיוק.
זמן
אחד עשרה שעות, עשר דקות ,שתיים עשרה שניות.
אני מאושר באדם הגשמתי חלום והגעתי לאליפות העולם בהוואי, לא רק הגעתי גם השתתפתי ועשיתי תוצאה מצוינת, לא עמדתי בציפיות של עצמי לרדת מעשר וחצי שעות, אך כמו שאמר לי חברי והמלווה לי באימונים אלוף העולם בשנת 2006 – 2004 נורמן סטדלר,
אין אירונמן הדומה אחד לשני ואין אף אירונמן הדומה לאירונמן הוואי.
נורמן לא טעה.
ללא מילים
קישורים קשורים
החלק הראשון כאן
החלק השלישי כאן
