מאת:זהר הלל
חלומו של זהר הלל, המכונה בפי חבריו "ג'חנון", היה לסיים תחרות איש ברזל בגרמניה, התחרות המפורסמת Ruth. שנה שלמה הוא הכין את עצמו ביחד עם עזרתם של חברים ומאמן שיודע להחדיר סיסמאות לניצחון, מה שבטוח הוא שיש לישראל איש ברזל כשר למהדרין
זהר הלל – איש ברזל
בפעם הראשונה ששמעתי על תחרות איש ברזל הייתה לפני כ- 4 שנים בעת שקבוצת מכבי אשדוד בטריאתלון ביצעה מסע אופניים מאשדוד לאילת. אז פנה אלי דני שחור והציע לי להשתתף בתחרות, כששאלתי אותו מה כוללת התחרות מה שאמר נשמע כטירוף. באותו תקופה הייתי טירון בתחרויות טריאתלון בארץ,עוד לא השתתפתי בתחרות חצי איש הברזל בארץ אז בטוח שלא מלא. המשכתי בשגרת אימונים פשוטה וכללית עם הקבוצה.
במהלך 62005 קבוצת מכבי אשדוד התמסדה בניהולם של חיים אייש, דני אוחנה וארז בטאט, ובאותו זמן, דני נרשם לתחרות איש הברזל אוסטריה. לאחר שדני סיים את התחרות, בקיץ 2007, הוא הרים כוסית באמצע אימון רכיבה, ואמר לחבר'ה, "אם אני הצלחתי אז כל אחד יכול". באותו רגע הרגשתי שאני רוצה להשתתף בתחרות איש ברזל, אך היה חסר לי את הדחיפה, באותו שבוע לאחר שנודע לי שחיים, דני ודרור נרשמו לתחרות צ'אלנג' רות החלטתי להצטרף.
מרגע שנרשמתי הרגשתי הקלה, ידעתי כי קיימת האפשרות שזו תהיה הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה שאשתתף בתחרות כזו ,לכן החלטתי להתמקד בתחרות בצורה רצינית ביותר.
בתחילת ספטמבר 2007 נפגשנו בביתו של חיים. אני,דני אוחנה, דרור וג'ימה, שאול אוחנה, ואדים סורייב על מנת לגבש תוכנית לקראת התחרות. דני הציג גישה בטוחה, ואדים הציג תוכנית שאפתנית שכוללת כבר בספטמבר רכיבה של 450 ק"מ, ריצה של 70, 80 ק"מ ושחייה של 10 ק"מ בשבוע. לאחר כחודש דני אמר לי כי תוכנית זו יומרנית מדי והיא תשחק אותי מוקדם מדי. במהלך האימונים למרתון טבריה אני הרגשתי כאבים ברגל, התייעצתי עם דני והוא המליץ לי על מנוחה, בדיקה אצל אורטופד ובניית תוכנית מתאימה לי, ולא לוודים.
התוכנית נבנתה על בסיס תוכניתו של ואדים אבל עם התאמות לאופן היכולות שלי, כלומר, שבאמצע יהיו תחרויות בקרה על מנת לבדוק את מצבי. התחרות הראשונה הייתה חצי מרתון ירושלים. המטרה לרכב מהבית של דני בקרית-גת, לירושלים דרך צור הדסה, ואחר כך לרוץ את חצי מרתון ירושלים.הרכיבה הייתה קלילה ולא קשה. בתחילת הריצה נצמדתי לדני אך הבנתי שהקצב איטי מדי, לאחר קילומטר פתחתי צעדים וסיימתי את התחרות בתוצאה שהפתיעה אותי עד מאוד 1:26, וזה לאחר רכיבה של 66 ק"מ בהרי ירושלים. הרגשתי טוב, חזק ובטוח בדרכי.
התחנה הבאה שהציב בפניי המאמן הייתה תחרות חצי איש הברזל בצמח. במהלך התקופה הזו אני, חיים, דני ודרור פרשנו מהקבוצה באימוני שבת ובצענו אימונים משלנו לקראת התחרות.
שבוע לתחרות הרגשתי שהקבוצה מעלה את הציפיות ממני. דני לקח אותי למספר שיחות והכין אותי מנטאלית. תכננו יחד איך לבצע כל שלב בתחרות, כשהמוטו המרכזי איך לא להיפצע. הוא הזהיר אותי שלא לתת 100% כי זו תחרות בקרה ולא מטרה, ואכן בתחרות איש הברזל בצמח שחיתי בזהירות, יצאתי מהמים במקום ה-51 וסיימתי את מקצה האופניים במקום השני, כך שעברתי 49 אנשים. לריצה יצאתי כשלפני מספר מועט של אנשים, שהמטרה שלי לרוץ בדופק שדני המאמן הכתיב לי – לא לעבור את ה-165 דופק.
בסיבוב השני בריצה, כשנותרו 5 ק"מ, פגשתי את דני כשהוא צועק לעברי, "שי פיפמן 400 מטר לפניך!". הגברתי קצב, וכ-2 ק"מ לסיום פגשתי את שוקי סרוייה חברי, רצתי עמו עד לסיום. 100מטר אחרונים עקפתי אותו בספרינט וסיימתי במקום השני. הפתעתי את עצמי יותר כאשר סיימתי עם הרבה כוחות.
נוחתים בגרמניה
ב-9 לחודש יולי טסנו לגרמניה. ההתרגשות בשדה התעופה הייתה גדולה, ועדיין לא עיכלתי את המעמד שנמצאתי בו. במטוס פגשתי ישראלים רבים בדרכם להשתתף בתחרות. אחרי הנחיתה נסענו למלון לארגן את הציוד ולהרכיב את האופניים. הארגון במלון התבצע עם התרגשות רבה, שכן מדובר בעשרות ישראלים המתכוננים יחד לקראת תחילת התחרות.
למחרת נסענו לאזור הרישום בכדי לקבל את שקית ההרשמה, ומשם המשכנו לנסוע עם גיל טוגורט, שהכיר טוב את גרמניה, לאזור השחייה, על מנת לצאת משם לאימון רכיבה במסלול האופניים כדי להכירו היטב. לאחר כ-35 ק"מ רכיבה עצרנו להתייעץ על אופי המסלול וגילינו כי המסלול כלל לא משורי כפי שתואר בארץ. לאחר ההתייעצות הוחלט כי ממשיכים לבצע הקפה מלאה על מנת לבדוק את כל המסלול.
במהלך האימון, אני ושוקי הגברנו מהירות ובדקנו את המסלול במהירות גבוהה יותר משאר חברי הקבוצה. גילינו שהמסלול מאוד טכני עם הרבה סיבובים חדים, ירידות, ועליות לא פשוטות. כשהגענו לסוף, נפגשנו עם שאר הקבוצה וכולם הופתעו מהמסלול הלא פשוט. למרות הכל, הרגשתי טוב ובטוח כלפי המסלול – רק שתחזית מזג האוויר לא תתממש כי היה צפוי גשם וטמפרטורות נמוכות ביום התחרות.
למחרת יצאנו לאימון שחייה בנהר. הנהר היה מתעתע, מפני שנראה שהיו זרמים חזקים לכיוון מסוים, אך לבסוף השחייה בנהר עברה בכיף, מים קרירים שהזכירו במעט את המים בכנרת.
ב- 12 לחודש יולי, התחלנו להכין את הציוד להפקדה בשטחי ההחלפה. הכנת השקיות לוותה בחשש שמה אשכח משהו. קראתי לדני שיבצע ביקורת על הציוד שהכנתי, ולאחר מכן, יצאנו לשטחי ההחלפה להפקדת הציוד. הגשם לא הפסיק לרדת מהבוקר באזור המלון, כולנו התמלאנו תקווה שהגשם יסתיים בערב וביום התחרות יהיה יבש.
הגענו לאזור הפקדת האופניים – גשם זלעפות ירד. החלטתי רגע לפני הפקדת האופניים להחליף צמיג קדמי מ-19 מ"מ ל-22 מ"מ על מנת להגביר את אחיזת האופניים בכביש רטוב. הערב לפני התחרות הראה התרגשות גדולה ולא צלחתי להירדם, ובעוד 3.5 שעות אני אמור להתעורר. דני נתן לי משהו לקרוא בכדי שאירגע וגם כדי להכניס לי מוטיבציה לקראת מחר, ואכן בעקבות הקריאה התמלאתי באנרגיות ובמוטיבציה, ונרדמתי כמו תינוק.
יום התחרות
התעוררנו בשעה 03:30. בחוץ הגשם לא פסק. אכלנו כמה פרוסות ריבה, שתינו קפה ונוסעים לאזור הנהר. הגשם המשיך לרדת והבנתי שעומדת להיות תחרות במזג אוויר סוער וגשום.
לאחר שהתמקמנו והחנינו את הרכב התקדמנו לאזור הנהר. ההתרגשות הלכה וגברה. היום הגדול הגיע, היום שאליו התכוננתי שנה שלמה הגיע, ולצערי הרב, השמיים לא האירו לי פנים. קיבלתי החלטה ששום דבר לא ימנע ממני להגשים את חלום התחרות, אפילו לא מזג האוויר הסוער.
השמיים לא האירו לי פנים
זהו, ההכנות הושלמו, המזניקים החלו להזניק את הקבוצות על פי זמנים. אני זינקתי ב-07:20. ב-07:18 נכנסתי למים. הנהר היה מלא בשחיינים. נשמעה הירייה שבשרה את תחילת המסע של היום. התחלתי לשחות רגוע, נזכרתי במה שדני אמר לי – תפוס לך זוג רגליים שאתה לא מצליח לעקוף ותישאר עליהם עד הסוף. במילים אחרות לבצע דרפטינג בשחייה, וכך עשיתי, לאחר שחייה מהוססת מזוג רגליים אחד לשני מצאיתי רגליים שיובילו אותי לסוף. שחיתי ארוך ורגשתי שהתקדמתי טוב, מדי פעם ניסיתי לעקוף את הבחור לפניי אבל לא הצלחתי. הבנתי שהוא שוחה כמוני ואולי טיפה מהר יותר. בצעתי סיבוב ראשון בגשר, הסתובבתי לכיוון הגשר השני ועקפתי את השחיין לפניי. הרגשתי שנישאר לי עוד כ-200 מטר לסיום.
יצאתי מן המים בזמן של 01:05 שעות, מהר יותר מזמן האימונים. התרגשתי מהתוצאה. רצתי לבצע החלפה אבל האוהל היה מלא באנשים והגשם לא הפסיק לרדת. לא היה מקום לשבת והאוהל היה מלא באדים. בצעתי את ההחלפה בתנאים שנוצרו. רצתי לאופניים, עליתי עליהם והתחלתי לרכוב בגשם. מהירות הרכיבה הגבירה את תחושת הקור והגשם החזק.
הסתכלתי בשעון וראיתי שהדופק מאוד נמוך, הבנתי שמשהו השתבש במד הדופק, מיד נזכרתי במה שדני אמר, לרכב עם הלב והראש על פי תחושות, אך תמיד לזכור שהתחרות מסתיימת במרתון. מהירות הרכיבה קיררה את הגוף, ושלפוחית השתן החלה להציק, רכבתי בטוח גם במחיר של הפסד זמן, הכביש היה רטוב ולא בטוח. מלא אנשים עודדו את הרוכבים, בעיקר בעליות, אבל השיא היה בעיירה סולר, עלייה של כ- 2 ק"מ. אלפי אנשים חסמו את הכביש ורגע לפני שמגיעים הם מפנים אותו, ממש כמו בטור דה פרנס, החוויה המדהימה הכניסה בי אנרגיות ומוטיבציה גבוהה.
עברתי סיבוב נוסף עם חששות על מצב הכביש, החלטתי להיזהר עוד יותר בסיבוב השני כי הבטחתי לילדיי שאני חוזר עם מדליה בתום התחרות. לאחר הסיבוב השני נכנסתי לאוהל ההחלפה השני לקראת הריצה, הבטתי בשעון והבנתי כי ביצעתי את מקצה האופניים בזמן טוב מאוד של 05:15 שעות יחסית למזג האוויר הסוער.
התחלתי את הריצה מלא באנרגיות ומוטיבציה. זהו, הגעתי לחלק האחרון של התחרות. לאחר קילומטר הבטתי בשעון והבנתי שאני נמצא בקצב טוב של 4 וחצי דקות לק"מ. תחושת הבטן הייתה טובה כי יכולתי לבצע מרתון בזמן של 3:15. בק"מ ה-11 פגשתי מולי את שוקיי, הוא היה הפער של כ-3 ק"מ ממני. המשכתי לרוץ בתחושה טובה, ושמרתי על קצב טוב של 4:35 לק"מ.
בק"מ 20-21 הרגשתי כאבים קלים ברגל. נזכרתי בדבריו של המאמן שלימד אותי איך לדחות כאב – לשיר שירים, לשנן מנטרות וכך הכאב הולך וחולף. אמרו לי שבק"מ ה-31 ישנו קיר, אך הוא לא הופיע. הייתי בתחושה שהוא גם לא יגיע כי אני מבצע את כל מה שתרגלתי באימונים, שתיתי בזמן, אכלתי בזמן, הרגשתי בעננים.
ק"מ 36, 37 הגברתי קצב על מנת לנסות לפגוש את שוקי. התחושה נשארה טובה והרגשתי חזק, ריסנתי את עצמי מהיסחפות שלא להתרסק בסוף. 100מטר לסוף נכנסתי למשפך הסיום, ההתרגשות הייתה גדולה, אני לגמרי איש ברזל – IronMan אמיתי. עמדתי לחצות את הקו, כל הקהל הריע לכבודי, אבל אז ראיתי את שוקי. לא האמנתי למראה עיניי. פתחתי בספרינט כדי להגיע אליו. נתתי לו טפיחה בטוסיק, ורצנו יחד לקו הסיום.
סיימתי בזמן של 09:41 שעות, ושוקי ב-09:51 שעות. הגשמתי את החלום! אני IronMan! סיימתי את התחרות עם חברי הטוב שוקי סרוייה, אתו ישנתי בשבוע אחרון באותו חדר, אכלנו מאותה צלחת ושתינו מאותו בקבוק. לא משנה לי מי הגיע ראשון, העיקר שסיימתי את התחרות יחד אתו.
תודות
תם מסע מופלא להגשמת חלום, לא יכולתי לצפות לסיום מתוק יותר על אדמת גרמניה, עמדתי ביעדים שהצבתי לעצמי. וזוהי הזדמנות להודות למספר אנשים:
ג'חנון ושוקי סוריה חוגגים בסיום
לילדיי היקרים שבלעדיהם לא הייתי יוצא למסע המופלא, לאימי שעזרה לי בשמירה על הילדים בזמן שהייתי באימונים, לחברתי היקרה מרינה שהייתה למשענת, למאמן היקר דני אוחנה שהכין אותי לתחרות ועל הדרך הנפלא שעשינו יחד בכדי להביא אותי מוכן בשיא, לחיים אייש חברי הטוב שדאג לי ולכל הדברים, לואדים סורייב בגיבוש תוכנית אימונים ראשונית, למאיר מאופני יקיר אשדוד על הסיוע בהכנות, לדני שחור ששדרג לי את הגלגלים ל-zip404, לשוקי סרוייה שעודד אותי במהלך השהות בגרמניה, ואם שכחתי מישהו אז סליחה, ותודה לכולם.
