הדרך לספרטתלון || "אני לא יכול לתאר עד כמה הגוף שלי כואב ועד כמה הנפש שלי מאושרת"

מיד לאחר שסיים אריאל רוזנפלד את הספרטתלון למרחק 246 ק"מ, הוא התיישב לכתוב בלעדית לשוונג את הסיכום שלו לתחרות הבלתי אפשרית הזו ומה עבר עליו לאורכה
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

לקריאת טור 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07 | טור 08 |

בחודשים האחרונים שיתף אריאל רוזנפלד ב"זמן אמת" את תהליך ההכנה שלו לקראת הספרטתלון, אולטרה מרתון למרחק של 246.3 ק"מ ובכל פרק התמקד בנושא אחר הקשור להכנה המורכבת למרוץ –
זהו הטור האחרון שלו שמסכם את התחרות


אני כותב את הסיכום לאחר שסיימתי את התחרות לאורך 246 ק"מ, אני עדיין במלון שלנו בספרטה, הממוקם בשדרה שבה מסתיים המרוץ ובעוד מספר שעות מצפה לנו ארוחת צהריים וטקס בנוכחות ראש עירית ספרטה, ולאחריו נעשה את הדרך הארוכה חזרה לאתונה. הפעם ברכב.

לפני המרוץ

מאמני ליאור זך-מאור ואני הגענו לאתונה 3 ימים לפני המרוץ, והשתכנו במלון שבו היו הרצים מארה"ב, יפן ומדינות נוספות. דיברנו על תכנית המרוץ, ניתחנו סיטואציות שונות שבהן אני עלול להיתקל, והדגשנו שוב שהמטרה היא לסיים (כפי שתיארתי בפרק הקודם) ולא להשיג תוצאה כלשהי. רצנו מעט בסביבת המלון והבנו שהולך להיות … חם. הכנו את הציוד שאותו אפקיד בתחנות ואת ערכת המלווה והשתתפנו בתדריך המסכם.

אריאל-תדריך

תדריך משתתפים לפני התחרות. ליאור ואני עומדים בשורה האחרונה | צילום מסך של אסף ליאון (שודר בוידאו)

בגדול ניתן לחלק את המרוץ הזה ל-3 שלישים עם מאפיינים שונים:
השליש הראשון: ברובו שטוח, עם הרבה מאוד חשיפה לחום ולחות, ומגבלות זמן קשות במיוחד
השליש השני: מעבר מיום ללילה, 2 טיפוסים משמעותיים, כולל טיפוס וירידה מהר גבוה במיוחד
השליש השלישי: מעבר מלילה ליום, טיפוס משמעותי אחרון וירידה עד הסיום

אריאל-גלים

ג'לים שהפקדתי בתחנות. אכלתי את רובם | צילום: ליאור זך-מאור

שליש ראשון

בשליש הראשון, בנוסף למגבלות דופק, קצב ותחושה היו לי עוד מספר נקודות ייחוס – הזמנים המקבילים שבהם הייתי בהדמיית המיני ספרטתלון, ו"מקדם צניעות" של מספר רצים חזקים מאוד שלא יכול להיות שאהיה לפניהם. אחד מהם הוא הרץ הבריטי פאט רובינס, שממנו התרשמתי מאוד במהלך איסוף האינפורמציה שקדם למרוץ. פאט סיים במקום ה-7 בספרטתלון 2013, תוך התנהלות שקולה מאוד וחלוקת כוחות מרשימה. פאט גם סיים במקום ה-7 באליפות העולם לריצת 24 שעות שנערכה השנה, ולפי חישוב הזמנים שהערכתי שבהם אני אהיה בנקודת ה-80 ק"מ, הייתי אמור להיות מעט אחריו. לאחר כמה קילומטרים הצלחתי לאתר אותו, אמרתי לו שהוא הדוגמה שלי לאיך מתנהלים נכון, והבטחתי להזמין אותו לבירה בסיום.

אריאל-עם פאט רובינס

ריצה ברחובות אתונה. הרץ הבריטי פאט רובינס (210), רץ בינינו מנצח ספרטתלון 2013 ג'ואאו אוליביירה (371) | צילום: ליאור זך-מאור

לאחר כ-25 ק"מ פאט התקדם לפניי, בעיקר מכיוון שאני שילבתי גם הליכה משלבים מוקדמים של המרוץ (מה שמעט מאוד רצים עושים בשלב זה) וזה בדיוק המקום שבו תכננתי להיות. הגעתי לנקודת המרתון לאחר כ-3:50 שע', כפי שליאור ואני צפינו. נקודת המרתון היא הראשונה מתוך 15 תחנות שבהן מותר לי לפגוש את המלווה ולקבל ממנו דברים. מכאן ועד לנקודת ה-80 ק"מ היה החלק החם ביותר של המרוץ ובו הייתי זהיר במיוחד לגבי העצימויות, נוזלים ומלחים. מעט לפני נקודת ה-80 ק"מ חוצים את תעלת קורינטוס מעל גשר. בכיתי במהלך החצייה מרוב התרגשות מכיוון שזו אחת התמונות המפורסמות בספרטתלון וזה היה מרגש מאוד מבחינתי להיות שם.

גשר קורינטוס ספרטתלון

"בכיתי במהלך חציית הגשר מרוב התרגשות" | צילום: ליאור זך-מאור

הגעתי לנקודת ה-80 ק"מ מרגיש מצוין ובזמן של מעט פחות מ-8 שעות, כשעה וחצי מהר יותר ממגבלת הזמן לנקודה הזו. אמרתי לליאור, באנלוגיה למשחקי מחשב, "סיימנו את שלב אחד, ולא בזבזתי חיים. מתקדמים לשלב 2 ובו אני יכול להיות שמרן יותר".

השליש השני

בתחילת החלק הזה היה עדיין חם והנוף מתחלף לריצה בין כרמים, מטעי זיתים וכפרים קטנים. ילדים יוצאים מהבתים, מעודדים לרוב, שואלים מאיזו מדינה אני, וחלקם אפילו מבקשים חתימה. המרחק בין תחנות המלווה במקטע הזה מצטמצם משמעותית לכל  10-15ק"מ, וזה עוזר מאוד, בעיקר מנטלית. בחלק הזה אני מתחיל להתמודד עם כאבים בכל מיני מקומות, ומנסה לנהל זאת ולראות מה ניתן לעשות בכדי להפחית אותם. בשלב מסוים מחשיך, אני מחליף את הכובע ומשקפי השמש בפנס ראש (וכמובן גם פנס חלופי) ושמח לגלות שהירח מלא והנוף שמסביבי נראה בבירור. רוב הריצה בלילה נעשית לבד לגמרי שזו תחושה חזקה מאוד ומוכרת לי היטב מהאימונים. כך גם קולות הכלבים והתרנגולים.

אריאל קילומטר 152

הגעה לתחנת הזנה בלילה לאחר כ-152 ק"מ | צילום: ליאור זך-מאור

לאחר 2 טיפוסים משמעותיים, שבהם כמובן הלכתי, הגעתי אל הטיפוס המשמעותי ביותר, אל ראש ההר. עברתי ללבוש חם (הטמפרטורה מגיע ל-0-4 מעלות במהלך הטיפוס) והתחלתי לטפס. לכל מי שרץ בטרייל ראן פארק בגין, זה משהו כמו המקטע של "הצינור" מבחינת השיפוע והאבנים, כפול 6-7 פעמים. החלק המאתגר אפילו יותר לדעתי הוא לרדת לצד השני. אותו שיפוע, מחליק מאוד, וגם אותו הלכתי. לאחר כמה דקות, רץ יפני עוקף אותי בריצה ולאחר מעט זמן אני שומע צעקות רמות ורואה את הפנס שלו באותה נקודה. אני מגיע אליו ומבין שהוא מקיא את נשמתו. נשארתי לידו ועזרתי לו קצת עד שהתאושש. הוא אמר תודה ו…המשיך לרוץ.

לאחר שהמקטע הזה מסתיים ציפו לי 2 הפתעות בתחנות ההזנה שבהמשך – ראיתי את טרייסי פאלבו האמריקאית, שיאנית העולם בריצה למרחק 48 שעות ומקום 2 באליפות העולם בריצת 24 שעות יושבת בתחנה ואומרת שמצבה "לא משהו". היא לא סיימה. תחנה אחת אחר כך  ראיתי את פאט רובינס, שהזכרתי קודם יושב חפוי ראש ושותה בירה. שאלתי אותו "מה קורה" והוא אמר לי שהחום השפיע עליו קשות ושהוא פורש. הזכרתי לו את ההבטחה שלי, והוא אמר לי שהוא יזמין אותי לבירה אם אסיים. הוא נסע ברכב אחר כך לאורך המסלול ועודד אותי, וגם חיכה לי סמוך לקו הסיום. במאמר מוסגר, גם במהלך התחקיר שערכנו לקראת המרוץ ראינו שיש רצים מעולים ומנוסים שלא מצליחים לסיים אותו, כולל רצי מרתון של 2:30 שע' ומטה, אלופים ושיאנים במרוצים מקבילים במרחק/בתנאי החום, אבל משהו ב"קומבינציה" של כל הפרמטרים בספרטתלון הופכים אותו לקשה במיוחד. השנה הזו לא היתה שונה בהיבט הזה, ובנוסף לטרייסי ופאט, גם הרץ האמריקאי דייויד קרופסקי (מקום 5 השנה באולטרה הבאדווטר למרחק כ-250 ק"מ עם טמפרטורה של 53 מעלות) לא סיים.

בשלב הזה הכאבים שיש לי מתגברים, ומגיעים ב"גלים", לפעמים הכאב הוא בלתי נסבל, ולפעמים חולף. כל דקה וכל קילומטר הם מלחמה קטנה. כל החלטה שאני מקבל מתוך כ-200 שקיבלתי במהלך המרוץ חוזרת תמיד ל"האם זה משפר את הסיכויים שלי לסיים או לא". בכל תחנה אני מתחיל לחשב באיזו מהירות אני צריך ללכת מכאן ועד הסיום ועדיין לעמוד במגבלות הזמן, והמספר הזה הולך ומשתפר. לפעמים שילוב ריצה והליכה היא הקומבינציה הטובה, לפעמים רק הליכה, ולפעמים רק ריצה. אני מתעסק ב"כאן ועכשיו" כל הזמן.

שליש אחרון

במהלך המרוץ נתקלתי בלא מעט מצבים מאוד מוכרים מהאימונים – ריצה/הליכה בעליות, ריצה "זורמת" בירידות, שילוב הליכה, ריצה לבד בחושך, ריצה בתנאי חום ולחות וכדומה. מה שלא עשיתי במהלך ההכנה זה ריצה בגשם. מה שהתחיל בזרזיף נחמד ומרענן בסביבות 2 בלילה, נהפך מהר מאוד לגשם זלעפות. בתחנת המלווה הבאה אני לוקח מליאור מעיל וממשיך לרוץ בחושך, בבוץ ובגשם. ההתמודדות עם הכאב, המלחמה וה"חפירה" ממשיכים, ואני מזכיר לעצמי כל הזמן שזה עדיין לא נגמר – יכול להיתפס לי שריר בגב או ברגל ולעצור אותי במקום, אני יכול להחליק ועוד שאר סיפורי זוועות.
אני נשאר עם פנס הראש גם כשעולה האור בכדי ש..המכוניות תראינה אותי, ממשיך לרוץ/ללכת ולהישטף היטב במבול.

אריאל קילומטר 212

מתקרבים לספרטה בגשם לאחר 212 ק"מ | צילום: ליאור זך-מאור

המקטע האחרון (כ-30 ק"מ) במסלול הוא בירידה ארוכה, ולמרות שמאוד קיוויתי לרוץ את כולו, לאחר מספר נסיונות אני מבין שזה עלול להיות מאוד מסוכן, ומחליט ללכת אותו. ההחלטה הזו גרמה לי לסיים בכ-1.5-2 שעות לאט יותר, אבל הורידה משמעותית את הסיכון של אי סיום. היו כל כך הרבה רגעים כאלו.

בדרך פגשתי את הרץ האוסטרי מרקוס, שהיה זה הספרטתלון ה-16 שלו (חוץ מזה שהוא רץ מרתון עם שיא של 2:30 שע' ומחזיק בשיא הלאומי האוסטרי לריצת 100 ק"מ בזמן 6:57 שע'), ואת כולם הוא סיים. זו היתה הזדמנות מעולה ללמוד מספורטאי ואדם מדהים וכל כך מנוסה וניצלתי אותה עד תום. דיברנו על אופן ההכנה, קבלת החלטות במרוץ, תזונה וכו'. נראה שמרקוס במצב דומה לשלי, חשוב לו לסיים בכדי לא לקלקל את הסטטיסטיקה המדהימה שלו, הוא מנסה מדי פעם לרוץ אבל חוזר להליכה והחברה במחיצתו נהדרת. אנחנו נפרדים וחוזרים לסירוגין בסיום שהיה ארוך יותר משמעותית ממה שחשבתי.

אריאל-קו סיום

המקטע האחרון בכניסה לספרטה עם דגל ישראל | צילום: ליאור זך-מאור

את המקטע האחרון בכניסה לספרטה אני מצליח לרוץ (לאט מאוד), מקבל תשואות מכל היושבים בטברנות ובבתים לאורך הרחובות וליווי באופניים. לאחר הפנייה לשדרת הסיום העוצמות מתגברות, ואני כבר מוקף בעשרות ילדים, אני מקבל מליאור את דגל ישראל, ופאט רובינס מחכה לי כפי שהבטיח. קוסטיס, האחראי על המרוץ כולו מכריז את שמי ועל כך שזהו שיא ישראלי לספרטתלון, אני נוגע ב"שער הסיום" (כף הרגל בפסל של המלך לאונידס), עונדים לי זר עלי זית על הראש ומקבל מספר תשורות מרגשות. אני מצטלם עם ליאור ליד הפסל יחד עם הדגל. רגע מרגש מאוד עבורי.

אריאל-קו סיום עם דגל

המרוץ הוציא ממני את כל כולי – פיזיולוגית, מנטלית, מחשבתית והתנהגותית | צילום: ליאור זך-מאור

אז איך מסכמים מרוץ כל כך ארוך וקשה?

כשליאור שלח לי את תכנית האימונים לשבועיים האחרונים, הוא כתב שהוא לא מאמין שהרגע הזה מגיע ושהוא מרגיש שהתכוננו למרוץ הזה 3 שנים. עניתי לו שבמידה מסוימת זה נכון, ולמרות שההכנה הספציפית למרוץ הזה ארכה כחצי שנה, לקחתי איתי את כל 3 השנים שבהן ליאור אימן אותי, את כל החוויות שצברתי ואת כל הלקחים שהפקתי למרוץ עצמו. בצורה רחבה יותר, התכוננתי למרוץ הזה בכל ה-7 השנים האחרונות בהן אני רץ בצורה רצינית וברמה הפילוסופית התכוננתי אליו בכל 42 השנים של חיי, מכיוון שהמרוץ הזה הוציא ממני את כל כולי – פיזיולוגית, מנטלית, מחשבתית והתנהגותית. ייקח לי עוד הרבה זמן לעכל את עוצמת החוויה ואת כל מה שעברתי ואני לא יכול לתאר עד כמה הגוף שלי כואב, ועד כמה הנפש שלי מאושרת.



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

  • גבי הגיב:

    מדהים,כל הכבוד

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      תודה רבה גבי !

      אריאל

  • בן חגי הגיב:

    מרשים!!!

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      תודה רבה 🙂

  • יעל הגיב:

    כל הכבוד. מרשים ביותר.

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      תודה רבה יעל 🙂

  • ירון הגיב:

    מקור השראה! יישר כוח!

  • פלוני אלמוני הגיב:

    אריאל, שיחקת אותה עם המרוץ…
    בכל המרוצים שלך אני קורא שאתה כמעט תמיד "רק" מגיע לסיים. למה אתה לא רץ הכי מהר שלך במרוצים? אני זוכר שגם לפני הסובב תמיד רשמת שאתה לא רץ הכי מהר שלך וזה ממש חבל שאנחנו לא רואים למה אתה מסוגל.
    האם נכון לבצע תחקיר וללמוד מרצים אחרים תו"כ מרוץ?
    אגב, קצת מצחיק לרשום "שיא ישראלי לספרטתלון". גם לירן אטיאס עשה שיא ישראלי לתחרות שלו במדריד וגם רומן ספיווק עשה שיא ישראלי לתחרות שלו בגרמניה ועוד.
    לדעתי הייתה לך תחרות טובה מאוד, להבא קצת פחות פלצנות במלל.

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      שלום לפלוני אלמוני.
      כפי שכתבתי אני מגיע "רק" לסיים במרחקים שבהם אני נתקל לראשונה – במקרה שלי זה מרתון, 61קמ, 100קמ, 246קמ.
      החל מהפעם השניה שאני מגיע למרוץ כ"תחרות מטרה" אני מנסה לרוץ הכי טוב שאני יכול, וכך למשל שיפרתי את השיא שלי במרתון באופן הדרגתי מ3:27 ל2:41 במשך כמה שנים.
      תודה על המחמאות
      אריאל

      1. פלוני אלמוני הגיב:

        אני מאוד מעריך את התגובה שלך!
        בהצלחה בהמשך…

      2. חיים מלכי הגיב:

        אריאל
        אתה וגלעד מהווים השראה לכל רצי האולטרה בארץ
        הישג מדהים לסיים את הספרטלון ועוד בזמן כזה
        מקווים שתוכלו להגיע לסובב עמק לתמיכה באחרים
        כל הכבוד!!!
        אגב, קראתי את כל הכתבות לגבי ההכנה (יותר מפעם אחת) ונתן פרופורציות למרחק והדרך שצריך לעבור (166 ק"מ)
        תודה על הכול
        חיים

  • נונה הגיב:

    כל הכבוד על ההישג הגדול. אני עקבתי אחרי כל הטורים שלך. אתה ההוכחה לכך שאפשר להביא את הריצה לרמה של אומנות. אתה ההוכחה לכך שעם עבודה קשה ושזיפית, סבלנות וסובלנות עם עצמך, הקשבה לגוף, נחישות ומוטיבציה זאת לא קלישאה שהשמיים הם הגבול. טונות של מאמרים ומלא ספרים נכתבו על עולם הריצה ונראה שאתה אריאל בטורים שכתבת כמעט בזמן אמת, הצלחת להעביר מסרים ולהיות סוג של מורה דרך להרבה חובבי הריצה למרחקים. ועל כך תודה ויישר כוח!

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      נונה
      תודה רבה על הפרגון
      הריצה בעיני היא שילוב של פשטות, מדע ואומנות
      מטרת 8 הפרקים בבלוג היתה לחלוק ולשתף בזמן אמת את כל הדרך עד המרוץ ולקינוח את המרוץ עצמו כך שכל חובב ריצה יוכל לבצע את ההקבלה אל האתגרים שהוא/היא ניצבים בפניהם.
      שוב תודה

      אריאל

  • אוסאמה עבאס הגיב:

    שלום לך שמח בשבילך שסיימת את המירוץ על הרגלים כל הכבוד לך עשית דבר ענק ונהדר לך תנוח ותן לגוף שינוח גם

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      תודה רבה

      זה בהחלט זמן מנוחה, לראש ולגוף

  • רפי ושושי רז הגיב:

    אריאל הגדול!
    לראותך מגיע לקו הסיום,טיפה "עקום",טיפה מקרטע,הוכיח הוכיח לנו בפעם המי יודע כמה,שבנוסף לאיכות שלך כרץ,אתה בראש ובראשונה אדם מיוחד, אנושי ומקור להשראה.
    מלאים הערכה והתפעמות,למרות שמלכתחילה היה ברור לנו שתסיים.
    רפי ושושי

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      רפי ושושי היקרים
      ידעתי שכל משפחת רז עוקבת, מתעניינת ומפרגנת
      המון תודה
      אריאל

  • חזי הגיב:

    איך אתה מנווט בריצה שאין רצים לידך? ויותר חשוב, איך אתה מתגבר על הכאב? איך אתה יודע מתי אין ברירה ואתה חייב להפסיק?
    קשה למצוא מילים, מדהים! כל הכבוד!

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      הי חזי
      במרוץ הספציפי הזה אין צורך לנווט – ישנם סימונים על הכביש לאורך כל הדרך. אפשר כמובן לפספס אותם, אבל פשוט צריך להיות מרוכזים ולהסתכל.
      לגבי הכאב – ניסיתי לראות מה אני יכול לעשות בכדי להפחית אותו. לפעמים זה היה שינוי בתדירות הצעד. לפעמים מעבר להליכה. לפעמים דווקא מעבר לריצה. לפעמים שילוב ביניהם. בכל נקודה בזמן זה היה משהו אחר

      אריאל

  • ניר קופמן הגיב:

    היי אריאל
    יישר כח גדול, אין עליך, כל הכבוד על הדרך וגם על היעד,
    היה מעניין ביותר לקרוא את כל הדיווחים שלך עד היום ובמיוחד של היום !!
    ניר

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      ניר
      תודה רבה על הפרגון לאורך כל הדרך

  • אסף ברוידא הגיב:

    טור מרתק
    כל הכבוד אריאל

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      הי אסף
      תודה רבה !

      אריאל

  • יקי הגיב:

    מצדיע לך
    הופך את כל הבכיונים שלי אחריי ריצה לקטנוניים!!!!!!

    1. אריאל רוזנפלד הגיב:

      תודה רבה יקי 🙂

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"לא משנה כמה איטי אתה, אתה עדיין עוקף את כל אלה שעל הספה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג