לקריאת טור 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07 | טור 08 |

בחודשים האחרונים שיתף אריאל רוזנפלד ב"זמן אמת" את תהליך ההכנה שלו לקראת הספרטתלון, אולטרה מרתון למרחק של 246.3 ק"מ ובכל פרק התמקד בנושא אחר הקשור להכנה המורכבת למרוץ –
זהו הטור האחרון שלו שמסכם את התחרות

אני כותב את הסיכום לאחר שסיימתי את התחרות לאורך 246 ק"מ, אני עדיין במלון שלנו בספרטה, הממוקם בשדרה שבה מסתיים המרוץ ובעוד מספר שעות מצפה לנו ארוחת צהריים וטקס בנוכחות ראש עירית ספרטה, ולאחריו נעשה את הדרך הארוכה חזרה לאתונה. הפעם ברכב.

לפני המרוץ

מאמני ליאור זך-מאור ואני הגענו לאתונה 3 ימים לפני המרוץ, והשתכנו במלון שבו היו הרצים מארה"ב, יפן ומדינות נוספות. דיברנו על תכנית המרוץ, ניתחנו סיטואציות שונות שבהן אני עלול להיתקל, והדגשנו שוב שהמטרה היא לסיים (כפי שתיארתי בפרק הקודם) ולא להשיג תוצאה כלשהי. רצנו מעט בסביבת המלון והבנו שהולך להיות … חם. הכנו את הציוד שאותו אפקיד בתחנות ואת ערכת המלווה והשתתפנו בתדריך המסכם.

תדריך משתתפים לפני התחרות. ליאור ואני עומדים בשורה האחרונה | צילום מסך של אסף ליאון (שודר בוידאו)

בגדול ניתן לחלק את המרוץ הזה ל-3 שלישים עם מאפיינים שונים:
השליש הראשון: ברובו שטוח, עם הרבה מאוד חשיפה לחום ולחות, ומגבלות זמן קשות במיוחד
השליש השני: מעבר מיום ללילה, 2 טיפוסים משמעותיים, כולל טיפוס וירידה מהר גבוה במיוחד
השליש השלישי: מעבר מלילה ליום, טיפוס משמעותי אחרון וירידה עד הסיום

ג'לים שהפקדתי בתחנות. אכלתי את רובם | צילום: ליאור זך-מאור

שליש ראשון

בשליש הראשון, בנוסף למגבלות דופק, קצב ותחושה היו לי עוד מספר נקודות ייחוס – הזמנים המקבילים שבהם הייתי בהדמיית המיני ספרטתלון, ו"מקדם צניעות" של מספר רצים חזקים מאוד שלא יכול להיות שאהיה לפניהם. אחד מהם הוא הרץ הבריטי פאט רובינס, שממנו התרשמתי מאוד במהלך איסוף האינפורמציה שקדם למרוץ. פאט סיים במקום ה-7 בספרטתלון 2013, תוך התנהלות שקולה מאוד וחלוקת כוחות מרשימה. פאט גם סיים במקום ה-7 באליפות העולם לריצת 24 שעות שנערכה השנה, ולפי חישוב הזמנים שהערכתי שבהם אני אהיה בנקודת ה-80 ק"מ, הייתי אמור להיות מעט אחריו. לאחר כמה קילומטרים הצלחתי לאתר אותו, אמרתי לו שהוא הדוגמה שלי לאיך מתנהלים נכון, והבטחתי להזמין אותו לבירה בסיום.

ריצה ברחובות אתונה. הרץ הבריטי פאט רובינס (210), רץ בינינו מנצח ספרטתלון 2013 ג'ואאו אוליביירה (371) | צילום: ליאור זך-מאור

לאחר כ-25 ק"מ פאט התקדם לפניי, בעיקר מכיוון שאני שילבתי גם הליכה משלבים מוקדמים של המרוץ (מה שמעט מאוד רצים עושים בשלב זה) וזה בדיוק המקום שבו תכננתי להיות. הגעתי לנקודת המרתון לאחר כ-3:50 שע', כפי שליאור ואני צפינו. נקודת המרתון היא הראשונה מתוך 15 תחנות שבהן מותר לי לפגוש את המלווה ולקבל ממנו דברים. מכאן ועד לנקודת ה-80 ק"מ היה החלק החם ביותר של המרוץ ובו הייתי זהיר במיוחד לגבי העצימויות, נוזלים ומלחים. מעט לפני נקודת ה-80 ק"מ חוצים את תעלת קורינטוס מעל גשר. בכיתי במהלך החצייה מרוב התרגשות מכיוון שזו אחת התמונות המפורסמות בספרטתלון וזה היה מרגש מאוד מבחינתי להיות שם.

"בכיתי במהלך חציית הגשר מרוב התרגשות" | צילום: ליאור זך-מאור

הגעתי לנקודת ה-80 ק"מ מרגיש מצוין ובזמן של מעט פחות מ-8 שעות, כשעה וחצי מהר יותר ממגבלת הזמן לנקודה הזו. אמרתי לליאור, באנלוגיה למשחקי מחשב, "סיימנו את שלב אחד, ולא בזבזתי חיים. מתקדמים לשלב 2 ובו אני יכול להיות שמרן יותר".

השליש השני

בתחילת החלק הזה היה עדיין חם והנוף מתחלף לריצה בין כרמים, מטעי זיתים וכפרים קטנים. ילדים יוצאים מהבתים, מעודדים לרוב, שואלים מאיזו מדינה אני, וחלקם אפילו מבקשים חתימה. המרחק בין תחנות המלווה במקטע הזה מצטמצם משמעותית לכל  10-15ק"מ, וזה עוזר מאוד, בעיקר מנטלית. בחלק הזה אני מתחיל להתמודד עם כאבים בכל מיני מקומות, ומנסה לנהל זאת ולראות מה ניתן לעשות בכדי להפחית אותם. בשלב מסוים מחשיך, אני מחליף את הכובע ומשקפי השמש בפנס ראש (וכמובן גם פנס חלופי) ושמח לגלות שהירח מלא והנוף שמסביבי נראה בבירור. רוב הריצה בלילה נעשית לבד לגמרי שזו תחושה חזקה מאוד ומוכרת לי היטב מהאימונים. כך גם קולות הכלבים והתרנגולים.

הגעה לתחנת הזנה בלילה לאחר כ-152 ק"מ | צילום: ליאור זך-מאור

לאחר 2 טיפוסים משמעותיים, שבהם כמובן הלכתי, הגעתי אל הטיפוס המשמעותי ביותר, אל ראש ההר. עברתי ללבוש חם (הטמפרטורה מגיע ל-0-4 מעלות במהלך הטיפוס) והתחלתי לטפס. לכל מי שרץ בטרייל ראן פארק בגין, זה משהו כמו המקטע של "הצינור" מבחינת השיפוע והאבנים, כפול 6-7 פעמים. החלק המאתגר אפילו יותר לדעתי הוא לרדת לצד השני. אותו שיפוע, מחליק מאוד, וגם אותו הלכתי. לאחר כמה דקות, רץ יפני עוקף אותי בריצה ולאחר מעט זמן אני שומע צעקות רמות ורואה את הפנס שלו באותה נקודה. אני מגיע אליו ומבין שהוא מקיא את נשמתו. נשארתי לידו ועזרתי לו קצת עד שהתאושש. הוא אמר תודה ו…המשיך לרוץ.

לאחר שהמקטע הזה מסתיים ציפו לי 2 הפתעות בתחנות ההזנה שבהמשך – ראיתי את טרייסי פאלבו האמריקאית, שיאנית העולם בריצה למרחק 48 שעות ומקום 2 באליפות העולם בריצת 24 שעות יושבת בתחנה ואומרת שמצבה "לא משהו". היא לא סיימה. תחנה אחת אחר כך  ראיתי את פאט רובינס, שהזכרתי קודם יושב חפוי ראש ושותה בירה. שאלתי אותו "מה קורה" והוא אמר לי שהחום השפיע עליו קשות ושהוא פורש. הזכרתי לו את ההבטחה שלי, והוא אמר לי שהוא יזמין אותי לבירה אם אסיים. הוא נסע ברכב אחר כך לאורך המסלול ועודד אותי, וגם חיכה לי סמוך לקו הסיום. במאמר מוסגר, גם במהלך התחקיר שערכנו לקראת המרוץ ראינו שיש רצים מעולים ומנוסים שלא מצליחים לסיים אותו, כולל רצי מרתון של 2:30 שע' ומטה, אלופים ושיאנים במרוצים מקבילים במרחק/בתנאי החום, אבל משהו ב"קומבינציה" של כל הפרמטרים בספרטתלון הופכים אותו לקשה במיוחד. השנה הזו לא היתה שונה בהיבט הזה, ובנוסף לטרייסי ופאט, גם הרץ האמריקאי דייויד קרופסקי (מקום 5 השנה באולטרה הבאדווטר למרחק כ-250 ק"מ עם טמפרטורה של 53 מעלות) לא סיים.

בשלב הזה הכאבים שיש לי מתגברים, ומגיעים ב"גלים", לפעמים הכאב הוא בלתי נסבל, ולפעמים חולף. כל דקה וכל קילומטר הם מלחמה קטנה. כל החלטה שאני מקבל מתוך כ-200 שקיבלתי במהלך המרוץ חוזרת תמיד ל"האם זה משפר את הסיכויים שלי לסיים או לא". בכל תחנה אני מתחיל לחשב באיזו מהירות אני צריך ללכת מכאן ועד הסיום ועדיין לעמוד במגבלות הזמן, והמספר הזה הולך ומשתפר. לפעמים שילוב ריצה והליכה היא הקומבינציה הטובה, לפעמים רק הליכה, ולפעמים רק ריצה. אני מתעסק ב"כאן ועכשיו" כל הזמן.

שליש אחרון

במהלך המרוץ נתקלתי בלא מעט מצבים מאוד מוכרים מהאימונים – ריצה/הליכה בעליות, ריצה "זורמת" בירידות, שילוב הליכה, ריצה לבד בחושך, ריצה בתנאי חום ולחות וכדומה. מה שלא עשיתי במהלך ההכנה זה ריצה בגשם. מה שהתחיל בזרזיף נחמד ומרענן בסביבות 2 בלילה, נהפך מהר מאוד לגשם זלעפות. בתחנת המלווה הבאה אני לוקח מליאור מעיל וממשיך לרוץ בחושך, בבוץ ובגשם. ההתמודדות עם הכאב, המלחמה וה"חפירה" ממשיכים, ואני מזכיר לעצמי כל הזמן שזה עדיין לא נגמר – יכול להיתפס לי שריר בגב או ברגל ולעצור אותי במקום, אני יכול להחליק ועוד שאר סיפורי זוועות.
אני נשאר עם פנס הראש גם כשעולה האור בכדי ש..המכוניות תראינה אותי, ממשיך לרוץ/ללכת ולהישטף היטב במבול.

מתקרבים לספרטה בגשם לאחר 212 ק"מ | צילום: ליאור זך-מאור

המקטע האחרון (כ-30 ק"מ) במסלול הוא בירידה ארוכה, ולמרות שמאוד קיוויתי לרוץ את כולו, לאחר מספר נסיונות אני מבין שזה עלול להיות מאוד מסוכן, ומחליט ללכת אותו. ההחלטה הזו גרמה לי לסיים בכ-1.5-2 שעות לאט יותר, אבל הורידה משמעותית את הסיכון של אי סיום. היו כל כך הרבה רגעים כאלו.

בדרך פגשתי את הרץ האוסטרי מרקוס, שהיה זה הספרטתלון ה-16 שלו (חוץ מזה שהוא רץ מרתון עם שיא של 2:30 שע' ומחזיק בשיא הלאומי האוסטרי לריצת 100 ק"מ בזמן 6:57 שע'), ואת כולם הוא סיים. זו היתה הזדמנות מעולה ללמוד מספורטאי ואדם מדהים וכל כך מנוסה וניצלתי אותה עד תום. דיברנו על אופן ההכנה, קבלת החלטות במרוץ, תזונה וכו'. נראה שמרקוס במצב דומה לשלי, חשוב לו לסיים בכדי לא לקלקל את הסטטיסטיקה המדהימה שלו, הוא מנסה מדי פעם לרוץ אבל חוזר להליכה והחברה במחיצתו נהדרת. אנחנו נפרדים וחוזרים לסירוגין בסיום שהיה ארוך יותר משמעותית ממה שחשבתי.

המקטע האחרון בכניסה לספרטה עם דגל ישראל | צילום: ליאור זך-מאור

את המקטע האחרון בכניסה לספרטה אני מצליח לרוץ (לאט מאוד), מקבל תשואות מכל היושבים בטברנות ובבתים לאורך הרחובות וליווי באופניים. לאחר הפנייה לשדרת הסיום העוצמות מתגברות, ואני כבר מוקף בעשרות ילדים, אני מקבל מליאור את דגל ישראל, ופאט רובינס מחכה לי כפי שהבטיח. קוסטיס, האחראי על המרוץ כולו מכריז את שמי ועל כך שזהו שיא ישראלי לספרטתלון, אני נוגע ב"שער הסיום" (כף הרגל בפסל של המלך לאונידס), עונדים לי זר עלי זית על הראש ומקבל מספר תשורות מרגשות. אני מצטלם עם ליאור ליד הפסל יחד עם הדגל. רגע מרגש מאוד עבורי.

המרוץ הוציא ממני את כל כולי – פיזיולוגית, מנטלית, מחשבתית והתנהגותית | צילום: ליאור זך-מאור

אז איך מסכמים מרוץ כל כך ארוך וקשה?

כשליאור שלח לי את תכנית האימונים לשבועיים האחרונים, הוא כתב שהוא לא מאמין שהרגע הזה מגיע ושהוא מרגיש שהתכוננו למרוץ הזה 3 שנים. עניתי לו שבמידה מסוימת זה נכון, ולמרות שההכנה הספציפית למרוץ הזה ארכה כחצי שנה, לקחתי איתי את כל 3 השנים שבהן ליאור אימן אותי, את כל החוויות שצברתי ואת כל הלקחים שהפקתי למרוץ עצמו. בצורה רחבה יותר, התכוננתי למרוץ הזה בכל ה-7 השנים האחרונות בהן אני רץ בצורה רצינית וברמה הפילוסופית התכוננתי אליו בכל 42 השנים של חיי, מכיוון שהמרוץ הזה הוציא ממני את כל כולי – פיזיולוגית, מנטלית, מחשבתית והתנהגותית. ייקח לי עוד הרבה זמן לעכל את עוצמת החוויה ואת כל מה שעברתי ואני לא יכול לתאר עד כמה הגוף שלי כואב, ועד כמה הנפש שלי מאושרת.