אני שמאלני. לא סתם אלא שאני שייך ל-"שמאל העמוק" כפי שטבע פיו של מייסד תנועת "עצמאות". אני שייך גם ל-"שמאל הסהרורי" המופיע תדיר בטורי דעה ב-"ישראל היום" וה-"סמול ההזוי" שמככב רבות בטוקבקים. אני אולי אפילו "פוסט ציוני" (אמנם אני כותב פוסטים אבל יש ספקות בקשר לרמת הציונות בהם)
מאת:קולין סמית
אני מעריך שלא רק שאני שמאלני, אלא שאני יכול לשמש אב טיפוס לדגם. העניין מתחיל בשם משפחתי ובמראה שלי (אימי נולדה בבגדד, הייתי בטוח שזה יעזור לי קצת, לא הלך). ממשיך בעיר הסושי והנרגילות שבה אני גר, בעיתון שאותו אני קורא (עד כמה שאני יודע עירית לינור לא חובבת ריצה כך שלפחות בשלב הזה אין סכנה שתשלח אלי מכתב שמסביר כמה אני דפוק), בהפגנות שאליהן אני הולך (פעם הן היו נערכות בכיכר רבין, היום את רובן ניתן לקיים במעלית ממוצעת) ומסתיים במפלגות שאליהן אני מצביע.
יום אחד התקשר אלי ידיד שלי. מבין כל האנשים שרצים לאט ממני, הוא המוכשר ביותר. לבחור יש איזה עניין לא גמור ומשום מה הוא משוכנע שזה יפתר אם הוא יקבל גביע על אחד משלושת המקומות הראשונים, לא חשוב באיזה קטגוריה. היות וסיכויו להשיג זאת במרוץ שיש מספר תלת ספרתי של משתתפים לא ממש מזהירים, הוא החליט לנסות למצוא מרוצים קטנים. אולי שם. הוא ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו למרוץ מקסים שנערך בעיר האבות. "עיר האבות"? כלומר קרית ארבע, כלומר חברון, כלומר אלחליל. איחלתי לו בהצלחה. גם כשניסה לשכנע אותי להשתתף במרוץ בעלי, החלטתי לוותר על התענוג. לא בא לי לרוץ במקומות הללו. אני מודע לעובדה שבמרוץ אופייני צריך משטרה כדי לשמור על הסדר והניקיון. אבל אני מעדיף להמנע מארועים שבהם צריך צבא כדי לעשות זאת.
פעם, אפשר היה להתייחס בקלות ראש לסירוב ממין זה. היום, צריך להיות קצת יותר זהירים. הרי, רק לפני מספר שבועות, קיבלה כנסת ישראל חוק האוסר להחרים כל מיני דברים ובעיקר אם הם נמצאים בלב הסיפור של כל יהודי. בזמן האחרון יש נטיה מסויימת לקדם חוקים מן הסוג הזה. אם הבנתי נכון, הסיפור המשותף שלהם הוא כזה: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. לא יעלה על הדעת שמישהו יחשוב אחרת. לפיכך, אנחנו נעשה את המוות לכל מי שלא חושב שישראל היא יהודית ודמוקרטית". יש בזה הגיון מסויים אבל אני לא מתחבר אליו.
היות וכך, החלטתי להיות זהיר יותר. היות ואני אדם בעל עקרונות, לא אשנה את דרכי. אבל, התחלתי לחפש טיעונים לשלב העונש. למצוא דברים שאולי לא יימנעו את הענשתי אבל בכל זאת ימתיקו את המכה. משהו שהשופט יוכל לחשוב עליו בזמן שהוא מהרהר בדבר הנכון לעשותו. אני יכול לציין כל מיני דברים כמו זה שאני אוהב את המדינה שבה גדלתי וחייתי כל חיי או שאריאל זילבר הוא בעיני יוצר ענק. אבל, אני מניח שצריך להיות יותר קונקרטי במקרים הללו. כדי להוכיח את נאמנותי, צריך טיעונים משכנעים יותר.
כבר מימי וונגליס ומרכבות האש, יודע כל רץ שכדי להצליח לא צריך כשרון או עבודה קשה. צריך רק את הפסקול הנכון. המוזיקה של המוג'ו. אצלי המוזיקה הזו היא כולה ישראלית. יתר על כן, אני לא מדבר על שירים שנוצרו על ידי זמרים שותי חשיש ועושי שיקסעס. מדובר במלח הארץ ששרת בצבא, שר את ההמנון בדבקות ואולי אפילו שופט בכוכב נולד. וכך אפשר למצוא אצלי את הירושלמי האסלי מפזז בחוצות יפו ומדבר על הכבוד, את יוצאי התרנגולים מחזיקים בחצאיות שלהם ושרים על מים לדויד המלך, את הלהקה של שלמה ארצי שרה על הפיראטים היידישאיים ואת חבר הכנסת מהליכוד שר את איזבל.
והנה דוגמא קטנה, רק כדי לסבר את האוזן: לפני מספר חודשים מצאתי את עצמי נגרר בחום אימים, ללא מים, בריצת חצי מרתון שהיתה במקום הנמוך ביותר בעולם (שהוא דרך אגב שלנו ומקור לגאווה רבה, שמעת אדוני השופט?). הייתי בחלק ההוא של הריצה. החלק שמספיק רחוק מההתחלה כדי שההתלהבות תלך לאיבוד; החלק שגם מספיק רחוק מהסוף כדי שתרגיש יאוש קל חודר לעצמותיך. ואז: "העם הזה המפולג כל השנה, כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה". לחיי העם זה, וכמה טוב והוא כזה.
היש הצהרת נאמנות גדולה מזו? האם העובדה שבעקבות השיר הזה הפכתי מסמרטוט המתנהל לאיטו על כביש תשעים לאיילה קלת רגליים לא מעידה על הקשר הנפשי והנאמנות שלי למדינה? אם הדברים הללו לא ישכנעו את השופט, אאלץ כנראה להגיע למהדורה הבאה של מרוץ עיר האבות. ארוץ עם חולצה שיהיה כתוב עליה "חברון מאז ולתמיד". לא יהיה אכפת להם שזה בערבית, נכון?
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
