מעולם לא הצלחתי להתחבר לריצות שחרור. ההגיון הפנימי שלי חש שכל ריצה צריכה להסתיים שניה לפני אפיסת כוחות. כל דבר אחר משמעו חיפוף. כאשר מסתכלים בספרים ומאמרים, מקבלים כל מיני הסברים, חלקם על גבול המטאפיזיקה, על אודות הצורך והיתרון בריצות הללו. טוב, אז למרות שאני לא יודע למה, צריך לעשות זאת. סך הכל, אין דבר יותר כיפי מאשר לרוץ בנעימים ולאיטך שמונה ק"מ אך 24 שעות לאחר ריצה ארוכה ומעייפת למרחק הגדול פי ארבע
מאת:קולין סמית
אם פינוקיו היה אומר את המשפט הקודם, התוצאה היתה בולטת. למרות שנותי בתחום, לא הצלחתי ללמוד לעשות זאת נכון. בזמנו, בימי המסודרים, כאשר ניהלתי יומן ריצה, היה אפשר למצוא שם הערות בנוסח "שחרור (מהיר, כמו טמפו)" או "שחרור (היה מאוד קשה)". לא צריך להיות אלן טיורינג כדי להבין שמשהו כאן לא בסדר. לאחר ניתוח מעמיק של העניין, הבנתי שלא אצליח לרוץ לאט בעצמי. אני צריך אנשים שיעזרו לי בזה. הרעיון פשוט. אמצא לי חברים שרצים אבל בקצב קצת יותר איטי ממני.
את גמדה קטנה הכרתי לפני כשנה. השתתפתי במרוץ לילה קטן ולאחר הסיום הסתובבתי וחיפשתי אנשים לפטפט עימם. אחת מאושיות הריצה המקומיות הציגה עצמה בפני וגם את הבת שלה, שעמדה לידה. לא הכרתי אותן אבל התרשמתי מהקירבה בין הבת לאם. אהבתי גם את היחס החם שהופנה אל הבת שנראתה בעליל כמישהי מאותגרת אינטלקטואלית (טוב, מפגרת). עם הזמן הסתבר שלא הבנתי דבר. אם הייתי מנסה לחשוב קצת (למרות הקושי הנובע מחוסר אספקת חמצן למח לאחר ריצה), הייתי מגלה שלא יכול להיות שהן באמת אם ובת (הבדל של שמונה שנים זה לא מספיק). הייתי מגלה שהמפגרת היא בעצם סטודנטית מצטיינת ואולי גם את זה שהמבט הזגוגי לא נבע מטמטום קיומי אלא מעייפות שלאחר טיסה. מסתבר שאבחון מהיר של אנשים אינו התחום החזק שלי. מילה או שתיים על השם של הבחורה: אשתמש בתרוץ המשומש אך היעיל: "זה לא אני, זו היא". היא עד כדי כך גאה בשם עד שלעיתים היא משתמשת בו בלשון רבים כאשר היא מתייחסת לעצמה.
בחודשים שלאחר מכן יצא לי להתקל בגמדה קטנה מספר פעמים. אפילו יצא לנו לשתף פעולה. היינו חלק מקבוצה ב-"הר לעמק". יחסה של גמדה למהירות מורכב. מצד אחד היא לא איטית במיוחד (ועורך הדין שלה התקשר אלי כדי לוודא שאומר זאת במילים אלה ממש). מצד שני, היא גם לא ממהרת לשום מקום. על כל פעם שבה היא מתארת את רצונה בלהיות מהירה יותר, יש פעם אחרת שבה היא מסבירה שהחיפזון מהשטן.
רמי הוא סיפור אחר לגמרי. הוא הוכחה ניצחת לזה שעולמנו כבר אינו מה שהיה פעם. בימים ההם, אפשר היה לענות על השאלה: "מה המקצוע שלך?" אפילו ילדים היו מסבירים בהתלהבות ש-"אבא שלי – נגר (כבאי, ירקן, סרסור, שוטר וכו')". אבל בימינו אין ממש מקצועות וגם אנשים שאתה מכיר היטב לעיתים נמצאים במקום שבו אתה לא יכול להסביר מה הם עושים. "משהו במיקור חוץ בינלאומי" היא כנראה ההגדרה המדוייקת ביותר שאני יכול לתת למקצועו של רמי ואפילו כשאני אומר זאת קשה לי להבין מה זה בדיוק אומר.
איור: חן לוי
רמי רץ לא מעט שנים אך תמיד בקטן. לבד, ללא שעונים ומסלולים מדוייקים. רץ קצת להנאתו. לאחרונה החל להשתתף במרוצים וכבר עכשיו הוא מחזיק בשיא אישי בחצי מרתון שטוב מכל מה שנעשה של ידי ראש ממשלה כלשהו בישראל. ועכשיו הוא שייך לקהילת המשפרים מחצי למלא. וכמו שקורה מדי פעם עם פייסרים, לעיתים אני לא עומד בקצב שלו. כלומר, בשלב מסויים בריצה אני רואה שכדי להמשיך לקיים את השיחה אני צריך לצעוק. לאחר מכן, אני צריך כבר מגאפון. ובסוף, משקפת. יתכן שגישה ספקנית תהיה במקום כאן אבל לי נראה שהפער ביננו מתרחב למרות ששנינו רצים באותה מהירות. אני משוכנע שלא הגברתי קצב, הוא רץ אותו דבר כל הזמן ובכל זאת.
וכך, באחת מריצותינו האחרונות, בעוד הפער גדל נתקלתי באצרץ. האחרון שייך לזן האנשים שכל חובבן ריצה היה רוצה להיות כמוהם. אחד שכאשר הוא קם בבוקר, גופו דואב ורגליו עוד טרם השתחררו מדלקות הלילה, הולך לשירותים בקצב מהיר מזה שבו אני רץ לעשרה ק"מ. אנחנו ידידים משכבר הימים אך מעולם לא רצנו יחד. לפיכך רחב ליבי כאשר הציע לי להצטרף אליו. "בוא, בוא, אני רץ לאט". הצעה כזו לא מקבלים כל יום. נטשתי את רמי ועברתי להיות פייסר האיטיות של אצרץ.
זה החזיק מעמד מעט מאוד. חמש עשרה דקות התהילה שלי חלפו תוך חמש דקות. התברר שאני איטי מדי מכדי להיות על אותו מסלול כמוהו. וכך ננטשתי על אם הדרך וקיבלתי תזכורת על מקומי הלא גבוה בפירמידת הריצה.
ורמי? הוא פגש את גמדה ונראה שהם החליטו שהרבה יותר מתאים להם לרוץ אחד עם השני. אצטרך לבקש ממישהו שיסביר לי איך עובד החבר הווירטואלי בשעון. נראה לי שהוא לעולם לא יברח.
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
