בתוך שנתיים הצליח "הר לעמק" להפוך לאחד המותגים המובילים בתחום הריצה בארץ. השנה השתתפתי וראיתי גם למה
מאת:קולין סמית
אנשים מציינים את המסלול היפה והזריחות המדהימות כסיבה מרכזית להצלחת המרוץ. כאשר רצתי, או יותר נכון, הלכתי במעלה ההרים, לא ראיתי את הדברים הללו. קשה לי להסתכל על הנוף כאשר הלב פועם קצב של 200 לשניה.
הזריחות לא מדברות אלי כאשר, מרוב עייפות, אני בקושי יודע היכן אני נמצא. המרוץ הזה יפה מכיוון שהוא מספק לך תחושת ביטחון וחמימות על אף התנאים הקשים.
הסטיקלייטים נמצאים במקומות הנכונים, המתנדבים מדברים איתך בחביבות, איש לא נוהם עליך והאנשים מסביבך מגלים אחווה שאינה מאוד נפוצה. הר לעמק הוא סוג של חממה שמאפשרת למשתתפים להתנתק למשך 24 שעות מהג'יפה שבחוץ ולחיות בעולם חלופי שבו החוקים אחרים לגמרי והכיעור נמצא רק ברקע. אסקייפיזם במיטבו.
אבל לכל מרוץ יש את מוצאי המרוץ. מגרש החניה בקו הסיום היה עמוס מאות מכוניות. היתה הרגשה של חזרה מסיבוב קניות בגעש ביום שבת אביבי. בעודי מחפש את המזדה שהיתה החברה המשמעותית ביותר בצוותנו, ראיתי פרצוף מוכר. זה היה מאמן ריצה ידוע למדי.
בימים האחרונים, אלה שלפני המרוץ, הוא היה הנושא של עשרות רבות של הודעות בפורום הריצה שאני נוהג לפקוד. מעט מאוד מההודעות הללו היו מנומסות. כמעט ואף אחת מהן לא היתה רגועה.אני לא יודע בדיוק מה הסיבות המדוייקות למהומה. לעומת זאת רמת הבלגן היתה כזו שגרמה לחלק מיושביו היותר מכובדים של יציע הפורום להכריז על פרישה.
לדעתם, הפורום הפך למקום שלא ראוי להיות בו. במקום להיות מקום מפגש של אנשים בטוגות ובטייטס, הוא הפך למקום שבו משליכים אנשים אל האריות.
דעתי שונה.הפורום אכן דוחה לעיתים קרובות. גם בצורה וגם בתוכן. הודעות רבות כתובות בעיברית שלא היתה עוברת בחינת מיצ״ב של בית ספר יסודי. הגהה היא מילה לא מוכרת. סימני הקריאה נשפכים כמים. שלוש הנקודות (…) מלוות הודעות רבות כדי לרמוז על עומק שאינו קיים. השפה היא שפת ביבים. ההשמצות אכזריות ופעמים רבות אינן קשורות לשום מציאות.
אנשים מסתתרים תחת שמות בדויים ולעיתים אדם אחד משתמש בכמה שמות. רבים משתמשים בחתימות מתייפייפות, ארוכות ומעצבנות. כל מיני חברות מנסות לדחוף מוצרים והרבה הודעות כלל לא קשורות לריצה, טריאתלון או בכלל לספורט.
אבל עם כל הגועל, אנחנו לא יכולים לבקש מהפורום להיות משהו שהוא לא. הפורום איננו מועדון החלפת דעות מעודנת של פנסיונריות בשווייץ. זהו מקום מיוזע, רועש וצבעוני של ישראלים. במידה רבה הוא מבטא את האישיות הקולקטיבית שלנו. זו בעיני גם הסיבה, שרבים כל כך מסתייגים מהנאמר בו ואפילו בוחרים להצהיר על פרישתם ממנו.
הנה הסבר:
היתה תקופה שהייתי הולך לארועים משפחתיים. האלו שמתרחשים באולמי רסיטל או בחיק הטבע ושבהם פוגשים את רוב קרובי המשפחה שלנו. רואים את דודה מינה אוכלת בפה פתוח, את השפם שצמח לדודה ברוניה, שומעים את בדיחות הקרש הגסות של דוד מוריס ומקשיבים בפעם האלף לסיפורים על בת הדודה רחל שלא מוצאת בעל למרות שהיא נקיה ומסודרת.
הפסקתי ללכת לארועים הללו. היום אני מבין גם למה. כל הדברים שראיתי ושמעתי שם הפריעו לי כי קישרתי אותם לעצמי. אם הייתי לנקלע לארוע של זרים, הדברים היו משעשעים אותי.
היות וזו המשפחה שלי, התביישתי, ראיתי צורך להתנתק. ייתכן מאוד שזהו הדבר גם בקשר לפורשי הפורום. הם מבינים שהפורום הוא מראה שמוצבת מול קהילת הרצים ומעדיפים לא להסתכל עליה.
הפורום יכול להיות מקום מוצלח יותר. לא, אין צורך במנהל בעל יד חזקה שיזרוק הודעות פוגעניות. זה מביא יותר נזק מתועלת. גם אין מה לצפות שכותבי הפורום יהיו פתאום עוז, גרוסמן, שלו ויהושע.
צריך שהאנשים, המעטים, שכותבים טוב, ימשיכו להיות שם. זה עניין סיזיפי ומתסכל אבל רק במקומות שבהם האנשים הטובים נמצאים, אפשר למצוא איכות. במקומות שבהם האנשים הטובים נוטשים (למשל, כנסת ישראל) נשאר רק המוץ.
אז הנה קריאה: אם את רצה שיודעת לכתוב או כתבן שאוהב ג'וגינג, תכתבו גם בפורומים השונים. גלו פעילות. ככה אפשר יהיה לעשות את הריצה למשהו שהוא יותר מהפעלת שרירים. ככה נוכל אולי ליצור לנו קהילה אמיתית ושוקקת.
קולין סמית– הוא שמו
של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של
כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
