יש ימים בהם אפשר לדמות שאנו חיים במקום שלו. לשניה אפשר לשכוח שבעיר הבירה שלנו לא מראים נשים, בצבא שלנו משלימים עם כך שלבחורות אסור לשיר ושכנופיות טרוריסטים "שלנו" מתחרות בכנופיות טרוריסטים "שלהם" על הזכות למנוע מהאנשים כאן כל תקווה לחיים נורמאלים
מאת:קולין סמית
יום שישי האחרון זכה לתאריך מלא בספרות זהות ובהמון מרוצים בכל מיני מקומות בארץ. אלו, כמו קבוצות אחרות בחיינו, השתייכו למעמדות. במעמד הגבוה עמדו שניים. הגורילה שבחבורה היה סובב עמק. חמוש בחבורת מארגנים נמרצת בראשות שי חזן, עבר שגרם לרבים להזיל ריר והרבה באז חברתי, הפך הארוע הזה לדבר שכל מי שרץ לפחות שני מטר בחייו, שקל, לפחות לשניה, להשתתף בו. הרבה גם עשו את זה.
בעוד שסובב עמק יכול להתהדר בהיסטוריה ארוכה בת שנה, חברו למעמד העליון הוא נובוריש. מרוץ עלם שהיה בבת-ים נוצר יש מאין ובזמן קצר. באמצעות דחיפה מסיבית ובשיטות שיווק שלא היו מביישות את דונלד טראמפ או ענבל אור, הצליח הארוע להביא אליו הרבה אנשים וכנראה שגם להיות מגניב. לפחות מבחינה אחת, הוא היה ארוע הריצה החשוב של סוף השבוע. זה היה המרוץ שבו השתתף ציון נגר.
היה גם מעמד הביניים. ארועים קטנים יותר, לאו דווקא מבחינת כמות המשתתפים אלא בעיקר בתחום היומרה והחשיפה. היה את מרוץ הספארי ברמת גן. מעולם לא שקלתי להשתתף בו. תמיד נשמע לי שהאטרקציה המרכזית כוללת מרדף של קרנפים אחרי אנשים מבוהלים. זה נשמע כמתכון מצוין לשיפור שיאים אישיים אבל המחשבה על כך שלעיתים הבהמה מנצחת, לא מרפה ממני. אפילו לאחר שהבנתי שהסיכוי היחיד לראות חיה הוא אם תסתכל על מודעת הפירסומת למרוץ, לא הצלחתי להביא את עצמי לשם.
היה גם משהו שנקרא "מרוץ ווינגייט לעסקים". עם שם כזה היית מצפה לראות כל מיני טייקונים חושפים את מלתחת הריצה שקנה להם העוזר האישי ומסיימים את המרתון לחמישה ק"מ בשיא עולמי של שעתיים ושתי דקות. אבל יצא שכל המנכלי"ם ובעלי הממון הלכו למקום אחר והשאירו את העוזרים האישיים להתחרות לבדם בגבעות הכורכר של ווינגייט.
כבן למעמד הפועלים, הרגשתי קירבה לארועים של המעמד הנמוך. שלא כמו בחיים האמיתיים, היה רק אחד כזה. מרוץ להבים. אליו החלטתי לנסוע. היה נראה שאף אחד מהאחרים לא ממש יבכה אם לא אגיע אליו. יתר על כן, לאחר שלאחרונה רצתי לי בפארק 10 ק"מ עמוק מתחת ל-49 דקות, הרגשתי שאולי אנצל את העדרות כל העולם כדי להרגיש את הפודיום מתחת לרגלי. אז חשבתי.
לא מצאתי שותפים. כולם העדיפו את חיקם החמים של הארועים המוכרים. זה רק גרם לי להעריץ את עצמי עוד יותר. בעוד כולם הולכים אל הדומה והברור מאליו, אני אהיה כמו סטנלי שימצא את ליווינגסטון באמצע המדבר. להבים זה בנגב וצריך להיות שם כבר בשבע בבוקר. וכך מגלה העולם של המאה ה-21 יצא חמוש במאזדה 3, GPS וחטיפי אנרגיה אל הערבות מלאות הגמלים והדוכנים לממכר פיתות ולאבנה דרוזית.
לא היו פקקי תנועה, לא היו בעיות חניה. גם לא היו כמעט אנשים. בעודי מנסה למצוא את נקודת הזינוק, חשבתי על האדם שאירגן את המרוץ. הרי יש אדם כזה, מישהו שקבע, בבירור בטעות, את הארוע ליום המרוצים העמוס בשנה. חשבתי עליו עומד סמוק פנים מול מנכ"ל המתנ"ס ומנסה לענות על השאלה "על מה בדיוק חשבת כשקבעת את היום הזה?". הוא בטח ניסה לגמגם משהו על זה שהוא היה קודם ולאחר מכן הוא לא רצה לשנות אבל לא נראה לי שהוא הצליח לשכנע. אפילו לא את עצמו.
להבים היא כרך עמוס. את מה שאפשר לעשות בתל אביב וברעננה, אי אפשר לעשות שם. כדי לא לחסום רחובות במטרופולין, התקיים המרוץ בשטח שמחוץ לישוב. 49 איש התייצבו לקו הזינוק. היו אולי אורחים נוספים אבל בטח לא רבים. כמו במקרים רבים, נוכחתי שאין קשר בין דמיונותי לבין המציאות. המרוץ מתקיים כבר 24 שנה ואף פעם לא היו בו הרבה אנשים. השנה היא שנה ממוצעת והמרוץ לא היה קטן ביחס לעבר. כנראה שאיש לא ננזף. גם התסריט על פודיום מדברי נפסל. האנשים בלהבים רצו מספיק מהר כדי לשלוח אותי בחזרה למרכז חף מכל הילת מנצחים.
לאחר המקלחת בבית הצצתי בפורום. אנשים נלהבים דיווחו על חוויותיהם ממרוצי העילית. לפי החוויות ראיתי שהכל היה מתוקתק, מושקע, חד פעמי וענק. המקום שיוחד למרוץ להבים נשאר מיותם. חשבתי להיכנס ולרשום שאהבתי את מה שראיתי. שאפשר גם לעשות דברים קטנים אבל בסדר. אבל אני בן אדם אחר אני, מה פתאום שארשום משהו על החוויות שלי מהמרוץ?
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
קישורים: קולין סמית
