היא היתה בחורה מאוד נחמדה. היתה לה אישיות מלבבת ומראה טוב. הרבה זמן כבר חשבתי עליה ואף פעם לא קרה שום דבר. אבל היום הדברים היו שונים. רצה הגורל ומצאנו את עצמנו ללא אנשים אחרים בסביבה
מאת:קולין סמית
בפעם הראשונה יכולנו לדבר זה עם זו כהלכה. היה משמח ומפתיע לשמוע שהיא תמיד רצתה להכיר אותי יותר, שאולי נעשה דברים ביחד. היה פחות משמח לשמוע את הרעש המעצבן שנלווה החל משלב מסויים לשיחה. ההפרעה קדחה במוחי ולא חדלה עד שהתעוררתי. חמש בבוקר, הגיע הזמן לקום.
פעם היה לי קשה לקום מוקדם בבוקר. עכשיו כבר לא. זה לא קשור להרגלי הריצה שלי. זו התפתחות שקרתה לה עם השנים. למרות קלות הקימה, עדיין קשה לי המחשבה של לקום מוקדם בבוקר. לא נעימה לי הידיעה שהלילה שלי חסום באורכו ויסתיים כאשר עדיין יש חושך בחוץ. זה לא מעיד על הרבה הגיון אך זה המצב. וכך יוצא שכל ערב שבו אני יודע על קימה מוקדמת ביום למחרת הופך אותי לפקעת עצבים קטנה. היות ומדובר על רוב הערבים, הפקעת מגיעה לעיתים לגדלים די משמעותיים.
המאמנת שלי דרשה, כבר בתחילת יחסינו, לדעת מהו היום של הריצה הארוכה. תמיד העדפתי את יום שישי וכך זה נשאר. התוצאה היא שימי חמישי בערב עצבניים משהו. מילה על אורך הריצה הארוכה: אני מתכונן עכשיו לחצי מרתון. הריצה הארוכה שלי ארוכה מאורך התחרות אבל קצרה ביחס לארוכות של המרתון. בזמנים שהתכוננתי לאם הגדול, הייתי רץ ריצות כמו הארוכה הנוכחית באמצע השבוע וכלל לא התייחסתי לזה כ-"ארוכה". מסתבר שהאורך נמצא במח ולא ברגליים. וכך, שום נסיונות הרגעה לא עוזרים וימי חמישי נותרו עצובים ובעיקר מתוחים.
בבוקר אני מרגיש לכוד באיזה ריגור מורטיס קטן. במשך הלילה הגוף שלי מחליד או אולי גדל עליו קצת טחב. יש בזה דיסונאנס. מצד אחד אני הולך לרוץ 24 ק"מ. מצד שני, אני מתקשה להגיע לשירותים. אני זקוק לדקות של מנוחה מהשינה, אני נותן לגוף להבין שעכשיו כבר בוקר. הוא קשה הבנה, זה לא בא לו בקלות. לבסוף, מעודד מהקרירות היחסית של הבית, אני יוצא החוצה. רק אז חודרת אלי ההכרה שהבית שומר מעט ממה שמזגן העניק לו לפני מספר שעות ובחוץ כיבו את המזגן כבר בסוף מאי.
כאשר אני יוצא לריצות ובמיוחד ליותר ארוכות, אני לא יודע לנבא כמה טובה תהיה הדרך. עם הזמן למדתי לוותר מראש גם על הנסיון להעריך. לעיתים, למרות תנאי פתיחה רעים (עייפות, כאבים, מזג אוויר גרוע, שירים מחורבנים בנגן) האקט הולך טוב. בהרבה מקרים זה לא קורה. ריצות גרועות הן קצת כמו משפחות אומללות. כל אחת מהן גרועה באופן קצת אחר. יש את הריצות שבהן אני חלש. יש את אלה שכאב מפריע לי באזור שבכלל שכחתי שהוא מחובר לגוף שלי. יש את אלה שסובלות מנקמת הטכנולוגיה: הנגן לא עובד, השעון מראה תוצאות לא סבירות או שנעלי הסופר גלייד היפר קושן גלו מתגלות כפחות טובות מהקונברס של ילדותי. יש את אלה שמתחילות טוב רק כדי שאחרי 7 ק"מ תרגיש את קללת מונטזומה, אלה שבהן השפשפת מראה שהיא יכולה להגיע להרבה מקומות בגוף, אלה שבהן אתה תוהה אם דופק של 300 בשניה הוא עדיין בגדר הנורמלי וגם את אלה שבהן הכל בסדר פרט לכך שכל קילומטר נמשך שניים.
בקיץ שעבר לא רצתי. הייתי פצוע וכל פעילותי האירובית היתה בג'ים. מסתבר ששנתיים זו תקופה מספיק ארוכה כדי לשכוח את החוויה של ריצה ארוכה בקיץ התל אביבי. ואלו, כמו שאמר הפרשן, תמונות קשות. אנשים, מכל הסוגים והמינים, נראים כאילו הם מנסים להתקבל לתחרות תחפושות בנושא מפוחים תעשייתיים. קשה לי. אני מנסה לאמץ גישה חיובית: "זה עכשיו קצת קשה אבל תחשוב באיזו קלות תגמא את הקילומטרים כאשר יגיע הנחליאלי". זה לא עובד טוב. הבעיה המרכזית היא שזה לא "קצת קשה" אלא קשה מאוד. כשתגיע הציפור ההיא, אז אולי זה יהיה רק קצת פחות קשה. לא מספיק טוב.
ובינתיים אני משחק את "מצא את הסתיו". אני מחפש לי את הסימנים לכך שהעונה עם הרוח המייבבת בדרך. ביום שישי האחרון, לאחר תשעה קילומטר מתוך עשרים וארבעה, לא היו כאלה. ואני, שאף פעם לא החשבתי את עצמי לסתם ציניקן, אחכה בסבלנות לכך שהסימן הראשון יגיע.
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
