פעם, במהלך ריצת היכרות עם מאמן והאנשים שסביבו, שמעתי משהו שבהתחלה נשמע לי בנאלי. האמירה נתקעה במוחי ומסרבת להתפנות גם לאחר שנתיים. המאמן אמר: "איירונמן זה המרתון החדש"
מאת:קולין סמית
כאשר שמעתי את זה, כלל לא חשבתי על המשמעות אלא רק על מבנה המשפט. אמנם משפטים מהסוג הזה ("ורוד הוא השחור החדש" וגם "גיל 40 הוא השלושים החדש" וחבריהם) מאוד נפוצים אבל אותי הם מחזירים בדרך כלל לסרט ההוא עם בילי קריסטל ומג ריאן. שם אומר ג'ס, החבר של הארי, כי הוא זה שהמציא את המשפט "פסטו הוא הקיש של שנות השמונים". מאז העניין התעדכן והשתכלל. הסושי הוא הפסטו של שנות ה- 90 והטאפאס זה הסושי של שנות האלפיים. בכל זאת, משפטים מהסוג הזה עדיין מקושרים אצלי לסרט ומזכירים את העובדה שלמרות ששנות השמונים הסתיימו לא מזמן, עברו כבר למעלה מעשרים שנה מאז.
בשנתיים שעברו, מאז שמעתי את משפטו של המאמן, התחלתי להבין אט אט את משמעותו. לא מדובר בפיזיקה גרעינית או בפילוסופיה שנה חמישית אבל בכל זאת יש משהו במשפט שהוא מעבר לנדוש. הוא טומן בתוכו אמת מסויימת.
כמו רבים אחרים, יתכן שגם אני הגעתי לריצות למרחקים ארוכים בעקבות משבר גיל הארבעים. זה לא לציטוט ואם מישהו יאמר זאת עלי, אתבע את אימו ואחותו על הוצאת דיבה ופגיעה בשמי הטוב. אבל, בלילה בלילה, כאשר אני לבדי בחדרי הקטן ואף אחד לא מקשיב, אני יודע שיש בזה משהו. המשבר הזה, שבניגוד לשמו, קורה בכל מיני גילאים, מאפיין אנשים, לא מאוד צעירים, שמתחילים לחפש צורה ותוכן חדשים לחייהם. הם צריכים אנרגיה חדשה בעורקיהם. התסמינים המקובלים כוללים שורת צעדים בסגנון החלפת המזדה 3 בפורשה (או הרלי, תלוי בעדה), קניית מעיל עור, עשיית קוקו משאריות השיער שעל הראש ולעיתים גם מציאת מאהבת צעירה ורצוי מהזן בעל צבע השיער שגברים מעדיפים. הנפיחות חולפת לאחר זמן מה ונשאר רק מעיל העור שנראה מגוחך יותר ויותר עם השנים.
זינוק לישראמןנגב 2011
ברור שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו את המשבר הנדון. אבל, עם השנים, התפתח משבר גיל הארבעים לייט. בצורתו הקלה, הוא מתאפיין בבחירת מטרה נשגבת שאותה מתכוון הממושבר להשיג. פעם היו מחפשים את ד"ר ליווינגסטון, מטפסים על האוורסט או הולכים לסלע האדום. היום עושים מרתון או תחרות איש הברזל. זו אמורה להיות האורגזמה הגדולה. אני לא סתם נמושה, אני מרתוניסט. אני לא סתם בן אדם, אני איש ברזל.
אני בחרתי את מסלול המרתון. זה לא פתר לי את הבעיות בחיים. שמעתי פעמים לא מועטות אנשים אומרים שסיום המרתון הראשון משנה אותך. אולי. אצלי זה לא עבד. יש לי הרגשה שאני לא יחיד בסיפור הזה. בעיני, מדובר באגדה אורבנית. בדיוק כמו שאנשים שנוסעים לטיול בחו"ל תמיד נהנים, כך גם אנשי הברזל יודעים שמעכשיו חייהם יהיו כבר אחרים.
המאמן התכוון לכך שיותר אנשים בוחרים עכשיו את תחרות איש הברזל בתור ההר שצריך לטפס עליו כדי לגאול את עצמך. נראה שלפחות מבחינה עובדתית הוא צדק. יש נהירה מתמדת של אנשים שרוצים לעשות את זה. לשניה, פעם, חשבתי לנסות. השניה חלפה כאשר הבנתי שזה לא חלום שלי אלא של אחרים. הנהירה אל תחרויות איש הברזל נובעת בעיקרה מכך שזהו "מותג חזק". את המעמד שרכש ענף המרתון ב-2500 שנה, הצליח הטריאתלון הארוך לעשות ב-35 שנה. הזחילה של ג'ולי מוס אל קו הסיום, מלחמת הברזל בין מרק אלן ודייב סקוט, הקעקוע, הרטט בגב כאשר מכריזים עליך כ-"איש ברזל", כל אלה עשו את שלהם. גם האנשים הרבים שהתחילו לרוץ אל המרתון דחפו אחרים לאתגר היותר גדול.
וכמו התשובה לנערה שאמרה שהיא אוהבת מין אבל קצת משונה, אני מוצא שאין לי את הכח להיכנס לזה. להיות איש ברזל זה אולי חלום נחמד אבל זה לא החלום הנחמד שלי. יתכן שרצתי מרתון כי רציתי להראות שיש פסגות שאני עדיין מסוגל לטפס עליהן אבל יש אחרות שעליהן אני מעדיף רק להשקיף. לפעמים קיש יותר טעים מפסטו.
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
קישורים: איש ברזל, מרתון, ריצה, קולין סמית, ישראמן
