לאדם, שבמשך שנים רבות מילא את תפקיד אבא שלי, קראו אדם. הוא היה כלכלן. בזמנו היה אפילו די פופולארי. אחרי מותו ובעיקר כיום רבים מפקפקים במה שהוא אמר. גם אני זלזלתי במה שהוא היה מטיף לי. במשך שנים היה מסתכל עלי ומזהיר: "מה אתה צריך את הריצות הארוכות האלה? מה רע בלעשות משהו מתון יותר? ניסית פילאטיס? שיטת אלכסנדר?". יכול להיות שאם הייתי מקשיב אז, לא הייתי היום במצבי הנוכחי

מאת:קולין סמית

גם מגי, אמא שלי, הצטרפה אליו. היא אבל הייתה מוכנה לוויתורים מסוימים: "למה לך מרתון? אפשר לרוץ שני קילומטר, גם זה הרבה". במקרה שלה, אני יודע שהיא טעתה. מה שקרה לי היה אחרי פחות משני ק"מ.

אחרי ההצלחה שלי, בחצי המרתון בבית שאן, הייתי צריך לצאת לריצת שחרור. 10 ק"מ קלים ברחבי הפארק. הדבר הסטנדרטי ביותר בעולם. הווניל הפשוט של הרץ התל אביבי. רמי, פייסר האיטיות הקבוע שלי, הבריז. באופן אירוני, התברר, שהוא הגיע לנקודת הפגישה שלנו מוקדם מדי והחליט לצאת לדרך בלעדי. בלית ברירה יצאתי לדרך לבד. כבר בהתחלה נתקלתי ביעל..

זה מאוד התאים לי. היא רצה לאט מאוד וכך יכולתי לדברר לה את החוויות שלי מהמרוץ. כנראה שלא הייתי מרתק במיוחד אחרת קשה להבין מדוע היא נאלצה לפהק פעמיים במהלך חמש הדקות שבהן רצנו יחד. בסוף התקופה הזו הבנתי שהחוויות מבית שאן לא הכי מעניינות ועברתי להרצות על השקפותיי בנושאים אחרים. לא להאמין כמה דחסתי. "נעלי ריצה לא צריכות לעלות יותר מ- 280 ש"ח", "אורתופדים מבינים פציעות ספורט פחות ממני", "ג'לים לריצה זה בזבוז של כסף", "איגוד האתלטיקה הורס את הריצות בארץ" ועוד ועוד. אינסוף נושאים מעניינים נדחסו לתוך כמה דקות. לאחר זמן לא ארוך הבנתי שרק אני מדבר. יעל הפסיקה אפילו את ה- "אהה, אהה" וסתם התרכזה בניסיונות להבין איך לצאת מהמצב בכבוד.

הסתכלתי עליה כדי להעריך את המצב ואז הופיע הדבר. הוא היה רע, הוא היה ערמומי והוא היה צהוב. הוא הייתה היא, זו הייתה קליפת בננה. קצת מטופש, לא? להחליק על קליפת בננה באמצע ריצה, היש קלישאה גדולה מזו? (כן, כנראה שיש אבל זו בהחלט מרשימה בגודלה). עקרונית, החלקה על קליפת בננה היא אירוע מביך אבל לא מסוכן. זה היה אמור להיות המצב גם כאן. אבל הקליפה פעלה במשותף עם ספסל שעמד בצד הדרך. המצח שלי נחבט באביזר הישיבה וכך פתחתי לי את המצח.

פציעות במצח מייצרות הרבה דם ומעט סיכון. כך לפחות חשבתי. אבל, כנראה, לא צדקתי. נודע לי שנפצעתי במצח רק כאשר התעוררתי בבית החולים. סיפרו לי שהתעלפתי וכך הצלחתי להחמיץ את הפעם הראשונה בחיי באמבולנס. כאשר התעוררתי כבר הייתי מונח במיטה כאבן שאין לה הופכין, במסע הבתולין שלי כמאושפז בבית חולים.

האם זה מה שמגי ואדם הזהירו אותי מפניו? לא נראה לי. הם בטח חשבו על דברים יותר מפוצצים. קראו להם היכן שהוא את הכותרת הרגילה על "אדם מת מהתקף לב במרתון מיאמי" או "שני מאושפזים במצב קשה לאחר מכת חום במרתון תל אביב". אף פעם הם לא ראו כותרת על "רץ החליק על קליפת בננה במהלך אימון". ובכל זאת, הצלחתי להדגים שבריצה יש סיכונים. לפעמים, בלתי צפויים.

יום שבת בבוקר הוא כנראה יום די שקט בבתי החולים. יתכן שבימי שבת יש פחות חולים? בכל אופן, איש לא ממש התעניין בי. נראה שגבר בגיל העמידה שהצליח להתעלף בעקבות נפילה הוא לא מציאה גדולה בחדר מיון. וכך איש לא היה שם כאשר התעלפתי פעם נוספת. הפעם שממנה כבר לא הקצתי.

הרבה אנשים תוהים איך זה להיות בהלוויה של עצמם. אני לא יודע. לא הייתי במצב לדווח. אבל, אני מניח שהתגובה של מגי הייתה דומה לזו שהייתה כאשר אדם הלך מאיתנו. "הוא דווקא היה בסדר, מבחינתי, היה יכול להישאר בחיים".

קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]

קישורים: קולין סמית