אני לא רוכב אופניים. בכל אופן לא על הכביש. זה נשמע לי כמו תחביב שווה אבל נלכדתי בעניין הריצה ואין לי את האנרגיות לעסוק בשני הענפים. אני גם לא מתחבר אל כל עניין הציוד. ההתעסקות האינסופית בשלדות, בגדים, קסדות, מחשבי דרך ואחיהם, לא מושכת אותי. בכל זאת, קשה שלא להבחין בכך שרוכבי האופניים הרציניים הם זן ראוי להערכה. אנשים שעוסקים בשקידה אינסופית בתחביב תובעני. למרות המדים שלהם שנראים לי תמיד קצת מגוחכים, רובם אנשים רציניים, שמקדישים המון זמן לתחביב שלא פוגע באחרים או בסביבה
מאת:קולין סמית
שבת בבוקר היא עת פיגועי האופניים. הרוטינה זהה לחלוטין לזו של פיגועי טרור. ידיעות ראשונות, מספרים משתנים של נפגעים, ים של שמועות, המתנה לשמות הנפגעים וראיונות עם קציני משטרה. אבל, יש נקודה אחת קטנה שבה אסונות האופניים שונים מאוד מאלה של הטרור. בעוד שבעת מעשה חבלה מוצפים אתרי האינטרנט בקריאות לנקום במבצעי הפיגועים, לאחר תאונות האופניים, אותם אתרים מלאים קריאות נגד הקורבנות. התופעה היא כמעט לא תאמן. העובדות עדיין לא ידועות, גופות הקורבנות עדיין חמות וכבר צועק לו הטוקבקיסט כי "אתם עושים מאיתנו רוצחים".
אפשר להתעלם מהאנשים הללו. הרי מדובר באוסף של אנשים שזהותם לא ידועה ובהחלט ייתכן שאדם אחד כותב עשרות מתוך התגובות הללו. אפשר, אבל לא בטוח שנכון להתעלם. האנשים הללו הם כמו הקומץ של בית"ר ירושלים. הם אולי מיעוט אבל הם מבטאים את הרוח הכללית. ולא רק זה, הם גם תורמים לשנאה ולהקצנה ולאיבוד רוח האדם בקרב אנשים נוספים. לאחר הדריסה המחרידה של שנאור חשין בשנה שעברה, הודיעה המשטרה שנתפס "חשוד מהצפון". המגיבים ראו בכך שם קוד לכך שהחשוד הוא ערבי. רק לאחר שהתברר שהוא בן דתנו, הפנו את השנאה שלהם אל הנדרס ומשפחתו. הרוח רק משנה כיוון אבל לא את ההרס שבה.
יש לא מעט אנשים שעדיין מתייחסים לדברים ש-"כתובים באינטרנט" כאילו הם נלקחו ממאמר בניו יורקר. כאילו מחלקת המחקר של של קמפוס באוקספורד היא זו שהחליטה על הנאמר. יקח זמן רב, אולי אפילו לנצח, עד שכלל האוכלוסיה תדע להפריד בין המוץ לתבן. בין הרפש האלמוני לידיעות מבוססות. בין אנשים שהשנאה מדברת מגרונם לאלו שמנסים לומר משהו שיש בו מידה מסויימת של הגיון.
ההוכחה כי נהג יכול להתחשב ברוכבי אופניים- למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: SYZL)
ומה אפשר לעשות בינתיים? הרי אי אפשר להמשיך להיהרג? אבל גם אי אפשר סתם לוותר. וגם אין צורך. אוכלוסיית רוכבי אופני הכביש בארץ הוכיחה בגרות רבה בשנים האחרונות. היא עשתה רבות, גם כקהילה וגם ביחידים למען שיפור בטיחות הנסיעה. ההתכנסות לאזורים מיוחדים, קבלת אישורים וידיעה של המשטרה, השימוש בבגדים זוהרים, קסדות ורכבים מלווים, הרכיבה בדבוקה והירידה מהכבישים המהירים, כל אלו הראו שמדובר באנשים שהם הרבה מעבר לאנשי ה-"מגיע לי". יש כאן קהילה אשר מבינה היכן היא חיה, רוצה לחיות בשלום עם סביבתה ומוכנה לעבוד למען העניין. לפי הבנתי, גם המשטרה תורמת לעניין וזה מאוד משמח. אבל זה עדיין לא מספיק. תאונה כמו שהייתה השבוע לא צריכה לקרות. היא היתה יכולה להימנע. אני לא יכול לדעת באשמת מי היא קרתה אבל בוודאי שאין היא באשמת הרוכבים. הרוכבים צריכים להאבק יחד עם יתר אנשי ספורט הסיבולת, קהילת הספורטאים ויתר האנשים שהארץ יקרה להם למען תנאי כביש טובים יותר לכולם. למען השקעה באזרחים מן השורה בין אם הם רוכבי אופניים ובין אם הם ילד מבולבל ועייף שלא מבין בכלל שאסור לו להיות על הכביש.
בחודש האחרון קורה משהו אצלנו. יוצאים אנשים לרחובות ומגלים משהו שכמעט לא היה קודם: סולידריות. יותר אולי מכל דבר אחד, זה הדבר המרגש שקורה. אנשים תומכים זה בזו ומבינים שביחד אפשר להשיג יותר. יותר לכולם ולא רק ליחידי סגולה. אפשר לאמץ את הרוח הזו ולצאת למאבק למען נסיעה בטוחה של רוכבי האופניים. זה לא מאבק נגד הדורסים כבני אדם. זהו מאבק נגד רוח הטוקבקיסטים שאומרת: "אתה מפריע לי בעיניים אז תעוף מפה". זה מאבק בעד החברה האזרחית שכל כך חשוב שתהיה כאן. זה מאבק על העתיד שלנו כבני אדם, גם אם אנחנו בקושי מסוגלים לסוע מאה מטר על האופניים לאחר שהורידו מהם את גלגלי העזר.
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
קישורים: אופניים
