יש לי מאמנת חדשה. זו תוכנת מחשב. החלטתי שהיא בחורה למרות שענייני מחשב נוטים להיות עניין גברי למדי
מאת:קולין סמית'
מספר פעמים בחיי היה לי מאמן ריצה. בכל הפעמים מדובר היה בגברים בעלי אחוז שומן נמוך להפליא, מסוקסים ואנשי ברזל בעבר ובעתיד. נדמה לי שכך קהיליית הרצים בימינו מעדיפה את מאמניה. כמעט שאין מאמני ריצה בלבד. כמעט כולם הם מאמני טריאתלון. כמעט כולם גברים וכמעט כולם ספורטאים טובים. הרבה יותר טובים מרוב, אם לא מכל מתאמניהם. זה כמובן לא מיקרי. הרבה אתלטים חובבים רואים במאמן שלהם אב טיפוס. במקרים קיצוניים רואים בו אפילו דמות אב. ברור שתרצה שאב הטיפוס שלך יהיה משהו כמו גלעד רותם או דן אלתרמן ולא שלמה שרף, צביקה שרף או יוסף טלקי. למאמנת שלי אין צורה. אין לי גם כוונות ראות בה דמות אם. יש בי צער מסויים על כך. יותר כיף לתקשר עם אנשים.
בעבר, לאחר שבחרתי מאמן, בא טקס היכרות. הייתי נפגש עם המסוקס ויחד איתו עובר שורת ריטואלים. המפגש הראשון הזכיר קצת בליינד דייט. כל אחד אומר מספר מילים על עצמו. המאמן מספר על המקורות של תהילתו. מפאר את המוני הרצים המרוצים שכבר עברו תחת שרביטו. לאחר שהייתי יורד קצת לפרטים על היסטוריית הריצה שלי, הוא היה מתפצל לשניים. חצי אחד היה משבח את הישגי, מריע להתמדתי ומעריץ את הנחישות. החצי השני, היה מסביר לי בקווים כלליים מה עשיתי רע. נותן לי את ההרגשה שאם רק הייתי אוכל כמו שצריך בבוקר לפני המרתון, הייתי שורף את המסלול ולא נשרך בגרון ניחר אחרי הפייסר של ארבע וחצי שעות. המאמנת החדשה שלי לא דורשת את כל טקס ההיכרות הזה. היא לא רצתה לספר לי שום דבר על ההיסטוריה שלה, על המתאמנים שלה ולא הרגישה צורך לטפוח לי על הגב ולספר איזה גבר שווה אני. היא רצתה להגיע ישר ולעניין.
השיחה עם המאמן נעשית צפופה כאשר הוא שואל אותך את ה-שאלה: "אז מה המטרה שלך?" בשלב הזה הייתי מתחיל לגמגם ולומר דברים על גבול המופשט. למשל "אני רוצה להגיע למצב שבו בריצה שלי תהיה שמחת חיים" או "בא לי להרגיש טוב עם זה שאני רץ". כאן המאמן היה מחייך בסיפוק וקובע שהמטרה שלי היא "לסיים מרתון עם חיוך". אני הייתי מהנהן קלות ובכך היה מסתיים החלק הזה. המאמנת החדשה שלי שייכת לזן אחר. ממש לא מעניין אותה מה המטרה שלך. היא גם לא מאמינה באסטרטגיה של הגישה העקיפה. היא אסרטיבית להפליא. "מה התוצאה שלך במרוץ האחרון?", "מתי מרוץ המטרה שלך?", "כמה ק"מ אתה מתכנן לרוץ בשבוע?", "כמה חזק אתה מוכן להתאמן?". זה כל מה שהיא צריכה. שום התייחסות לצרכים, רצונות, או רגשות.
ואז מגיעה תוכנית האימון. לפעמים היא שבועית, לפעמים חודשית ולפעמים, כמו עכשיו, יש לי תוכנית מדוייקת עד מירוץ המטרה שלי אי שם בעתיד. אם הפגישה הראשונה עם המאמן היא מעין בלינד דייט, חשיפת תוכנית האימונים היא כנקודה שאתם כבר בבית ומתחילים להוריד בגדים. העסק מתחיל להתחמם. לומדים להכיר אחד את השניה. האפשרויות לבלופים פוחתות.
ביקשתי מהמאמנת תוכנית אימונים של שלושה חודשים לחצי מרתון. אמרתי שאני מוכן לעבוד די קשה. כאשר נחשפתי אל התוכנית, התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת אני צריך איזה טיפוס מסוקס. היה נראה שהמאמנת שלי לא ממש מבינה אותי .אולי בכלל לא מבינה בריצה. מבאס, בדיוק נפלתי על באג בתוכנה. התוכנית, כאשר היא פרושה על פני שלושה חודשים כוללת הרבה ריצות וכמעט כולן קלות. רובן למרחקים די קצרים. לא הבנתי. איך ריצות קלות במשך שלושה חודשים יביאו אותי להיות איילה קלילה שמנפצת את שיאה האישי בחצי מרתון באיזה חמש דקות?
אכן היתה בעיה. היא היתה אצלי. לא ממש הצטיינתי בהבנת הנקרא. הסתכלות קצת יותר סבלנית, היתה מגלה לי שבין שלל הריצות הקלות מסתתרת לה ריצה ארוכה אחת וגם אימון מהירות אחד. איכשהו, לא ראיתי את שני אלה. גם לאחר שראיתי הם נראו לי פשוטים. הקצבים איטיים ובכלל לא מתקרבים לאלה שאליהם אני רוצה להגיע. הדברים הללו בפירוש קטנים עלי. אם היא היתה בשר ודם כבר הייתי שואל. אבל החדשה שלי גמרה את תפקידה. היא לא תענה לי עכשיו על שאלות, לא תתייחס לביצועי בשטח ולא תסכים אפילו להתאים את התוכנית במקרים שאאלץ לסטות ממנה. היא מסרה לי פיסת נייר ביד ונעלמה.
החלטתי לעקוב אחר התוכנית באדיקות. מה יש לי בעצם להפסיד?
קולין סמית- הוא שמושל גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט שלכותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
