נקלעתי למסיבה של שחיינים. המסיבה כללה אוכל, בריכה, קצת פעילות לילדים ומוזיקה לריקודים. זו האחרונה הורכבה בעיקר משירים שענו על לפחות שלושה מבין התנאים הבאים: 1. להיט ענק בשנות השבעים. 2. בשנות השמונים הוא הוצא מחוץ לחוק ולא נשמע ולו פעם אחת. 3. בשנות התשעים הופיע באיזה סרט שהיה להיט. 4. בשנות האלפיים הפך להיות חבר של קבע בכל קלאב מד ולא משנה אם זה בשאמוני או באנטליה. מי שמחפש דוגמאות יכול לחשוב על דונה סאמר, בוני אם וגלוריה גיינור. הכרישים הסתערו על ערימת הדיסקו בחדווה מרעננת ואני הסתכלתי עליהם וחשבתי על שחייה ושחיינים

מאת:קולין סמית

הכרתי מספר אנשים שם אבל רובם העדיפו להסתחבק אחד עם השני וכך נותרתי יחסית זנוח. במבט מהצד, נראים השחיינים קצת אחרת מהרצים. יש בהם רמת גיוון גדולה יותר. הרצים, בדרך כלל, נוטים להיות שדופים. חלקם היו כך מלכתחילה ומצאו שהריצה טובה להם. אחרים השילו מעצמם קילוגרמים לאורך שנים של ריצה. יש מעט מאוד רצים כבדים. השחיינים מגוונים בהרבה. הם גם נראים לי שמחים יותר. יש משהו חמצמץ בקרב הרצים. יכול להיות שזה רק ריח הזיעה אבל יתכן גם שהאופי הנדרש על מנת לרוץ אלפי קיולמטרים מצביע גם רצון מסויים למרחק מאחרים. רצים גם מסתכלים כל הזמן על השעון. לפעמים כדי לדעת כמה ק"מ נותרו להם ולפעמים כדי לדעת כמה דקות שינה נשארו עד הקימה ב- 4:45. השחיינים שראיתי היו הרבה יותר רגועים. אולי המים משרים עליהם שלווה. תרפיה אקווטית.

מסתבר שאימוני מהירות יכולים להוביל אותך במהירות להשבתה. הפיזיותרפיסט אמר לי שעלי להפחית מאמצים. אחרת גיד האכילס שלי יגרום למאמצי הריצה שלי לסיים כמו טרויה. השחיינים המאושרים מסביבי גרמו לי לחשוב שוב על קצת שחייה ועל יחסי עימה.

יש לי היסטוריה בעייתית עם ענף הסיבולת הספציפי הזה. למדתי לשחות כשהייתי בכיתה א'. נשלחתי לקורס של עשרה שיעורים במתנ"ס השכונתי. לימדו לשחות חזה. הרגשתי שאני מתקדם לא רע. אבל, המציאות טפחה על פני. בסוף השיעור האחרון נשארתי, יחד עם יתר חברי הקבוצה, במים. לא עבר זמן רב וגיליתי שאני נמצא לבד שם, באמצע הבריכה ובלי יכולת ממשית להגיע אל היבשה. המצוקה שלי היתה מאוד בולטת, מספיק כדי למשוך את תשומת ליבו של המציל. הוא היה עסוק בלעשות רושם על נערה וממש לא התחשק לו לכבות את הסיגריה, להוריד חולצה, לנטוש הנערה ולשלות אותי מהמים. לא השארתי לו ברירה וכך מושפל ורטוב נכשלתי בקורס הראשון שלי בתחום.

לקח לי שנים רבות להתאושש מהחוויה. רק כאשר הגעתי לאוניברסיטה מצאתי בעצמי את האומץ לחזור לבריכה כדי לשחות. אבל, גברים אמיתיים צריכים לשחות חתירה ולא חזה. "בני הנעורים חותרים בשניים" ולא שוחים חזה בשניים. לימדתי את עצמי את הסגנון. התוצאה החיובית היתה שהצלחתי לשחות חתירה. בצד השלילי אפשר לציין שככה זה נראה. בעוד שבריצה עניין הסגנון הוא בעיקרו אסתטי, בשחייה סגנון גרוע אומר התקדמות איטית. ואכן הייתי מאוד איטי. כיף לראות שחיינים שוחים היטב. הייתי מסתכל על דמויות מופת ומנסה לחקות אותן. זה ממש לא עזר. עדיין נשארתי החיה מעלת הקצף, מתנודדת מצד אל צד ובעיקר איטית כצב שהייתי.