יש משהו במשפחות שחולקות חוויות מגבשות וערכים משותפים. ככה זה במשפחת הישראמן וככה זה גם במשפחות של מתחרי הצ'אלנג' ישראמן. השנה זו השנה החמישית ברציפות שאני מגיע בחורף לאילת. כל שנה הילדים שלי מצטרפים, מלווים, תומכים. השנה זה הולך להיות מרגש במיוחד, שכן הגיע תורי ללוות ולתמוך בילדים שכבר שנים סופגים את האווירה.
לכתבות נוספות בנושא:
"הפעם הראשונה שלי בישראמן חקוקה לי עמוק בזיכרון… וגם בשרירים"
כך החלטתי לעשות צ'אלנג' ישראמן מלא אחרי שלושה חודשים בעזה
אחרי שאחותו גאיה נרצחה ב-7.10, עידו שואב ממנה השראה בדרך לצ'אלנג' ישראמן
אחרי 25 שנים באומנויות לחימה, ב-2013 משהו השתנה, ומאז אני בחל"ת מאומנויות הלחימה. באומנויות לחימה לומדים שזה קשה, כואב, שדברים לוקחים זמן ושכל הסיפור זה הדרך. חברים לאימונים זה בונוס אדיר. הילדים ספגו את זה מגיל אפס. עשו אומנויות לחימה ולמדו להשקיע, להכיל קושי וכאב ולדעת להמשיך. מרכיב חשוב בספורט סיבולת.
חזרתי לרוץ מסודר. ב-2015 הבן הגדול שלי, יונתן, שהיה בכיתה י', ביקש שאקפיץ אותו לנקודת הזינוק במרוץ שליחים 240 ק"מ – 'תנ"ך תש"ח', וחיפש קבוצה שחסר לה רץ. מצא קבוצת שוטרים ורץ איתם 3 קטעים. אני השלמתי עוד 2 ספונטני. מ-2016 כבר הייתה לנו קבוצה – 'KFIR & FRIENDS' – משפחה וחברים. ב-2017 רץ איתנו חבר של יונתן, תומר שוהם. אבא שלו, רן, רץ בעצמו ועזר בלוגיסטיקה.
יואב כפיר בישראמן | צילום: צלמי שוונג
בורחים מהטילים
את רן פגשתי במצפה רמון בבוקר 7 באוקטובר. רן תכנן רכיבת שטח עם חבר. אני יצאתי ב-05:45 מהבית עם האופניים ברכב, בדרך למעבר גבול ניצנה בכוונה לרכוב בכביש 10. באמצע הדרך תוכנית הרדיו הופרעה בכל מיני התרעות מוזרות של צבע אדום שכנראה שכחו להוריד מההקלטה של התוכנית שנים קודם, כי הרי עכשיו המצב שקט. אחרי 10 דקות הופסקה התוכנית ומבול ההתרעות המשיך. הייתי כבר ליד באר שבע ונתתי גז לברוח דרומה לכיוון הגבול עם מצרים ומחוץ ליעדי הטילים. בשבע וחצי טיולית עם חיילים ואני היינו היחידים במעבר הגבול. לא ממש היה ברור מה קורה. ברבע לשמונה החיילים אמרו שכנראה הגבול לא ייפתח היום.
גשם הטילים המשיך. החלטתי להדרים עם הרכב ולצאת מהטווח. עצרתי לתדלק בקציעות. בחור צעיר הגיע עם הרכב וסיפר סיפור הזוי שהיה במסיבה, ירו עליהם, התחבא מתחת לרכב והצליח לברוח כשבדרך ראה אישה מתה ברכב ואף אחד לא עוזר לה. חשבתי שהוא על סמים. שני טילים נפלו כמה מאות מטרים מאיתנו. נכנסתי לרכב, הסתכלתי שאין מחבלים בשולי הדרך ובצמתים ונשמתי לרווחה כשהגעתי למצפה רמון – 88 ק"מ מעזה ומחוץ לטווח טילים של 80 ק"מ.
לחזור הביתה לילדים שבממ"ד (אנחנו גרים במושב גבעת ישעיהו בעמק האלה) מסוכן בגלל הטילים. אחרי 3 שעות פגשתי את רן. הוא אמר שבנו תומר בצבא ושאר הילדים בבית, והציע לחזור ולעצור בצד לתפוס מחסה כשיש התרעות. בלילה עשינו מארבים מחוץ למושב. בבוקר הודיעו שתומר, סרן, מפקד מחלקה בסיירת נחל, נהרג בקרב בכרם שלום. שירה בתי אמרה לי שמארגנים ריצה ב 29.3 בצרעה לזכר תומר, איתי ברדיצ'בסקי וסהר, והיא עוזרת לארגן.
מעבירים את המסורת לדור הבר
נחזור שוב כמה שנים אחורה – המשכנו עם קבוצת הריצה של Kfir & Friends. מרוץ תנ"ך תש"ח הופסק ועברנו להר לעמק. ב-2021 אפילו לקחנו מקום שני. הילדים וחברים שלהם נתנו בראש. אני הייתי הרץ האיטי בחבורה. שירה הייתה על תקן הדבק של הקבוצה, ועדת תרבות ותיעוד.
"כפיר וחברים" בהר לעמק | צילום: פרטי
כשהקטן שלי דניאל היה בן 13, רצנו איתו כל המשפחה יחד בבר מצווה 13 ק"מ עם מלא הפתעות בדרך. היחידה שלא רצה ממש הייתה שירה. כשהיא הייתה בת 17 בקיץ האחרון, היא רצתה לרוץ 17 ק"מ. משום מקום. הרעיון הגיע אחרי שסיימתי לפני שנתיים 555 ק"מ של שחייה, ריצה ואופניים ליום הולדת 50 שלי.
עכשיו בגיל 17.5 שירה נרשמה לחצי מרתון בישראמן. את חצי המרתון הראשון שלי לא עשיתי בגיל 17.5 אלא בחורף 1991 בתל אביב עם היחידה הצבאית שלי. קוטיק, חבר (אח) שהכרתי באומנויות לחימה כתב לי "אם אתה בא בשביל שירה אז תהיה שם בשבילה מהתחלה עד הסוף". השנה, בניגוד לשנים עברו, לא אשחה וארכב. נרשמתי לחצי מרתון כדי לרוץ עם שירה. אין סיפוק גדול מזה.
שירה והאחים שלה ליוו אותי בכל מיני אתגרים ואימונים שיצרתי לעצמי – רכיבות אופניים של שעות בדרך לארוחות משפחתיות, באולטרה מרתון בהרי ירושלים, במשחה פרטי בים בטורקיה 11 ק"מ בקיץ האחרון. בכל מקום הגיעו והיו שם ב-100 אחוז בשבילי. מסתבר שזה נספג.
הם מכירים כל נקודה במסלול של הישראמן. ידעו להגיע עם האוטובוס לנטפים כדי לראות אותי מהחלון מתחיל את הריצה מוקדם ממה שחשבנו, ידעו לחכות בכיכר מרידיאן ואפילו ללוות בריצה בחושך במקצה המלא כשמיכאל ואיתן רצים איתי בלי שהתכוונו את ה-21 ק"מ האחרונים.
מעודדים את שירה | צילום: צלמי שוונג
הם מכירים בעל פה את מרכיבי התזונה במאמץ ממושך, את אתגר הלבוש במזג האוויר המשתנה על ההר, את השקט שצריך לתת כדי לנסות לישון את השעות האחרונות לפני הקימה ב-4 בבוקר לסדר את האופניים ואת הלחץ הכל-כך מעיק לפני תחרות. שירה חווה את הלחץ הזה עכשיו. אמרתי לה שהלחץ הזה הוא מה שיזניק אותה קדימה. הוא קיים וצריך לא להילחם בו אלא לחבק אותו.
מתכוננים יחד, רצים יחד
בשבת האחרונה היה גשום. לפי התחזית ב-14:00 אמור היה הגשם להיפסק. שירה וחבר שלה, יוחנן, פגשו אותי בבר בהר ב-14:00. עדיין היה גשום. יוחנן, שרק השתחרר מ-3 חודשי מילואים, מתכנן לעשות את מקצה חצי איש הברזל בצ'אלנג' ישראמן השנה. קנה אופניים, מתאמן בשחייה. ריצה הוא עושה כבר כמה שנים. עלינו על האופניים כששירה נשארת בחפ"ק בבר-בהר. עשינו סיבוב כדי לדמות את העלייה לנטפים וירדנו בריצה את נס הרים יחד עם שירה. רינה, שמתאמנת איתי בקבוצת 500 TRI כתבה שזו 'אווירת ישראמן', בעוד ניסיון לשכנע אותי להצטרף אליהם למקצה המלא השנה.
יומיים אח"כ שירה ואני רצנו 7 ק"מ ריצת שחרור. החוויה של ספורט יחד, ועוד בצ'אלנג' ישראמן – שווה המון. החלטתי להצטרף אליה בריצה וללוות אותה מהימים שלפני, דרך הלחץ בלילה קודם, האוטובוס לנטפים, ריצה וקו הסיום המיוחל.
יואב ושירה כפיר מתכוננים יחד למרוץ | צילום: פרטי
התוכנית שלה הוא לעשות את חצי איש הברזל בצ'אלנג' ישראמן בשנה הבאה. למרות שהיא תהיה בשנת שירות, ננסה לבנות תוכנית אימונים מתאימה כדי שהיא תגיע מוכנה.
התרגשות גדולה לקראת ה-01.03 – מעניין לחוות את הצ'אלנג' ישראמן השנה מזווית קצת אחרת.
