הם אומרים שמה שלא הורג אותך מחשל אותך. ובכן… שרדתי כדי לספר שהם לא שיקרו. שמי גבי אדיב, אני בן 61, נשוי באושר למעיין, אבא לגל ומאי וסבא ל-4 נכדים. יועץ מס במקצועי ובעלים של חברה המונה 13 עובדים בתחום. אה כן, ואני רץ אולטרה.
אני בעולם ריצות האולטרה מעל 10 שנים, כאשר בתחילת הדרך עשיתי כמה מרתונים של כביש בארץ ובחו"ל, אך ברגע שהכרתי את עולם ריצות השטח עם הנופים האין סופיים פשוט התאהבתי והתחלתי לצבור מרוצים ומחנות אימונים בארץ ובעולם במקומות כמו גרמניה, שווייץ, צרפת, איטליה, אנדורה, ספרד, פורטוגל ועוד.
היום, אני רוצה לשתף אתכם במסע שלי במרוץ Trans Gran Canaria. מרוץ של 89 ק"מ על 4,900 מטר טיפוס. 606 רצים במקצה שלי, כשאני הישראלי היחיד (היו גם מקצים קצרים יותר ל-47 ק"מ ול-25 ק"מ בהם השתתפו ישראלים, וכן מקצה ארוך יותר ל-133 ק"מ, בו ישראלי נוסף, המאמן שלי רומן ספיבק).
גבי אדיב. 89 ק"מ מפרכים | צילום: פרטי
אלו היו 18.5 שעות של מנעד רגשות כצבעי הקשת. אני בדרכי לנקודת הזינוק ואת גופי אופפת תחושת נחישות ורוח קרב. מזג האוויר נפלא ונוף כאילו משוח במכחול בצבעים היפים בעולם. כבר מרחוק אפשר לשמוע את קולות המעודדים הולכים ומתגברים, חודרים לנשמה. כמה שאנרגיה היא דבר מדבק.
הזנקה, אופוריה באוויר והצעדים המהירים על האדמה הבוצית מרגישים כריחוף על ענן. כמה חיכיתי לרגע הזה.
הזמן עובר, תחנה ועוד תחנה, קילומטר ועוד קילומטר, מגיע לקילומטר ה-36 והנה רומן באחת מתחנות הרענון, מסע גדול כבר מאחוריו והיד עוד נטויה עבור שנינו. המרוץ ממשיך והנה אני בקילומטר ה-45. רק לפני רגע עלה המורל כשחשבתי לעצמי שכבר חצי מאחוריי ותכף מפסיקות העליות ומתחילות הירידות. ואז הגוף מחליט לבגוד בי ואני מקיא את נשמתי. אני נמצא בצומת דרכים אבל הבחירה היא קלה – ממשיכים!
שקיעה, מסוג הרגעים ששום תחרות לא תמנע מלעצור ולהתבונן. מרחבים אינסופיים מתמלאים בצבעים חמים של אדום, כתום וסגול שורפים את הירוק העז של העצים. הבחילות מתעצמות וההקאות ממשיכות, אבל פלא הבריאה נותן לי כוח להמשיך.
ריצת שטח בנופים מרהיבים. גבי אדיב | צילום: פרטי
החושך יורד והמאבק בין הגוף והנפש ממשיך, וככה ממשיך לו מחול האימים במשך 30 קילומטרים בהם אני לא מצליח להכניס דבר לפה, לא אוכל ולא מים. כעת המוטיבציה היא הדבר היחיד שמזין את הגוף. אני מצליח למצוא נחמה בהתייבשות הבוץ על האדמה, כמה זה חשוב עכשיו בירידות, בחושך כשהאור היחיד מגיח מהפנס שלראשי.
אני ב-14 הקילומטרים האחרונים, מחליט שאין ברירה, אם אני לא שותה עכשיו אני נאלץ להפסיק. זו הישורת האחרונה, עכשיו זה לא זמן לוויתורים! אני מצליח לשתות משקה איזוטוני ופתאום כמו בסרט מצויר כאילו אכלתי מהתרד של פופאי אני מרגיש את האנרגיה חוזרת לגוף ואת הבחילות הולכות ופוחתות. ואז מגיע החלק בירידות שמשובץ באבני נחל, שרצים רבים חוששים מהם אבל למזלי זה מגרש המשחקים הביתי שלי, ואני מקפץ בין האבנים, כמעט מרחף.
ושוב, כמו בהתחלה קולות המעודדים הולכים ומתגברים, אני רואה את קו הסיום. עשיתי את זה! ניצחתי את התחרות, ניצחתי את עצמי! יותר מ-25 אחוז מהמזנקים לא הצליחו להגיע לקו הסיום, אבל אני סיימתי, ואף דורגתי במקום ה-11 בקבוצת הגיל שלי.
אני רוצה להודות בראש ובראשונה לאשתי הנפלאה שבלעדיה כל זה לא היה קורה והרבה מעבר. וכמובן תודה גדולה לרומן מאמני היקר שמוביל בגאון את קבוצת Summit Running & Fitness, וכן לחבריי לקבוצה. תודה על התמורה שלכם להישג זה, ההישגים הקודמים וכן העתידים לבוא, שלא היו נראים אותו הדבר מבלי הלכידות הקבוצתית והאימונים המקצועיים.
גבי אדיב עם אשתו וקבוצת הריצה | צילום: פרטי
היעד הבא כבר מחכה מעבר לפינה ואני מחכה לו בשקיקה, מחושל יותר, נחוש יותר, עם כל מה שהוא עתיד להביא. היעד הזה הוא MIUT ULTRA TRAIL, מרוץ של 117 ק"מ על 7200 טיפוס ומעל 10,000 מדרגות. אז Madeira here I come!
אלוף