למצות הכל, להגיע אל גבולה, האם זה המתבקש מעצם העיסוק בספורט כתרבות הפנאי? יעל גורלי משתפת אותנו במחשבות על גבולות, אלו שהגיעו לשם ועל הגבול שלה עצמה
מאת:יעל גורלי
היה לי קצת זמן פנוי (כמה צרות יכולות להתחיל בגלל חמש מילים כאלה!) אז התיישבתי מול TED. טד הוא אתר אינטרנט נפלא שיש בו הרצאות איכותיות, קצרות, עם תרגום לעברית. שוטטתי להנאתי עד שהגעתי להרצאות על ריצה. אבל לא סתם ריצה, אלא המופרעים האלה, שרצו את הסהרה או את אנטארקטיקה וגורמים לריצת אולטרא להראות כמו חימום קל. הכי השפיע עלי הבחור הזה – בן סונדרס. הוא עשה סקי לקוטב הצפוני, לבד, סוחב עליו 140 קילו של ציוד בשתי מזחלות.
שני דברים הטרידו את מנוחתי לגביו. הראשון, שהוא לבש חולצת דריי-פיט והפטמות שלו ממש בלטו. תהיתי האם זה תמיד היה ככה או שבגלל כל הקוטב הצפוני הזה הן עומדות, האם הוא מודע לזה והאם זה מפריע לו. הדבר השני היה הסיבה שבגללה הוא טוען שעשה את המסע המופרך שלו. כדי למצות את הפוטנציאל שלו.
זה הטריד אותי. מצד אחד אני מאד מסכימה עם הגישה הזאת ברמה העקרונית. אני באמת רוצה להגיע ולעשות "את כל מה שאני מסוגלת". כי אחרת, כמו שהוא טוען, זה ממש ביזבוז. מצד שני, אני לא מתנהגת ככה. אני לא חוצה יבשות, היי, אני אפילו לא מנסה לרוץ מרתון. לא כי אני לא יכולה, להפך, כי אני כנראה יכולה ולא דחוף לי להוכיח את זה.
בזמן שאני יושבת פה על הכסא, מהרהרת ורואה הרצאות על אנשים שעשו דברים מדהימים, הייתי יכולה להיות בדרך לחציית איזה יבשת. לא חבל על כל הפוטנציאל המבוזבז הזה? בעבר מאד רציתי לדעת איפה הגבול שלי "באמת". איך זה מרגיש כשעוברים אותו. זה היה לי חשוב ואפילו קריטי. חשבתי שהגבול הזה מגדיר אותי ואם אני לא יודעת, איפה הגבול נמצא, אני גם לעולם לא אדע מי אני.
"דמיינתי איזה קו הירואי, עם גדר ואורות אדומים מהבהבים"
דמיינתי איזה קו הירואי, עם גדר ואורות אדומים מהבהבים, שמאחוריו נפרסת ארץ נהדרת ולא נודעת. חשבתי שאחזור משם כשאני כובשת את הארץ החדשה, כמו שכבשתי את הדרך אליה. יום אחד, אפילו בלי לשים לב, הגעתי אל הגבול. אבל במקום שלטים וגדרות גיליתי משהו שיותר דומה לגבול ישראל-מצרים אחרי שחול כיסה את הכביש שמסמל אותו.
הגבול הזה נראה בדיוק כמו כל שלב אחר בדרך ואת מבינה שעברת אותו רק כשאת כבר בצד השני. כמו שיודע כל מסיג גבול, שנתפס, זה ממש לא נעים ומחזירים אותך הביתה בכח. בקיצור, לא אתר תיירות, מלהיב ואין לי שום חשק להגיע לשם שוב (למי שהראש שלו נמצא עכשיו בדהב, זאת היתה מטאפורה!).
גרוע מכך, הגבול הזה, זז ואף פעם אי אפשר לדעת איפה הוא בדיוק. זה נשמע כל כך הירואי "להגיע לגבול שלך"! אבל האם פציעה היא לא פשוט הודעה "עברת את הגבול"? אין בה שום דבר הרואי היא, סתם, כואבת. הפרדוקס הוא כשכל עוד לא נפצענו אנחנו מרגישים שלא מיצינו את הפוטנציאל. אחרי שנפצענו, מוצאים תירוצים. לא נחתי מספיק, לא החלפתי נעליים, כן החלפתי נעליים, זה בכלל לא "הגבול האמיתי" שלי, זה קרה בטעות.
אבל הגבול הוא תמיד זמני. הוא תלוי בעומס, בעבודה, באוכל, בשגרת האימונים, בעייפות, בנעליים, בגורם הלא ידוע הזה שגורם לריצה אחת להיות מופלאה ולאחרת להיות מאכזבת. לדעתי, אין "גבול אמיתי" ולכן הפסקתי לנסות למצוא אותו ובתקווה שאם לא אחפש גם לא אמצא… אני מנסה במקום זה להרחיק את הגבול הזמני, להרחיב את אזור הנוחות שלי, שיהיה לי יותר מקום להינות. חוץ מזה, לא בא לי שיבלטו לי ככה הפטמות.
