הבלוג הזה הוא בעצם יומן ריצה, המבקש לתעד לדבריה של הילה אלפרט שכותבת אותו, "את ההזנקה העילגת
מחיים באפס תנועה לריצה. לתרגם זיעה לאותיות, לעזור לי לחטט בתוך בלגן
החיים שבניתי ולמצוא שם מישהי לרוץ איתה", היא מהגגת לעצמה – בואו מהיום להגג איתה… בלוג ראשון בסדרה
מאת:הילה אלפרט
הבלוג השני של הילה אלפרט | הבלוג השלישי |
"על מה חשבת כשחשבת?", שאלה אותי הבלונדינית דקת הגב, שנראה כאילו אצלה אלוהים התעכב על כל רגל. “מילא זה שהחברות שלנו גמורה, והיא גמורה את יודעת, מה יהיה עלייך? לרוץ זה לא תרבותי. זה יגמור לך על הברכיים”.
את כל העיר חציתי ברגל לשבת איתה לקפה, לאכול סכריסטיאן, מקל מבצק עלים מנוקד סוכר ושקדים, לספר לה על דודי ברון המאמן החדש בחיים שלי, האיש שבעוד פחות משנה יהפוך אותי ל"אצנית". חמושה בנעליים הכתומות שיש בהן מין קצף אסטרונאוטים, מנוע קטן שדוחף קדימה, משהו שעושה חשק ללכת, לא משנה לאן. טכנולוגיה חדשה שפותחה באדידס, boost, הם קוראים להן שם.
"לרוץ זה לא תרבותי. זה יגמור לך על הברכיים"
"את חייבת לנסות", אמרתי.
"את הקרואסון?", שאלה
"את הנעליים".
"אני? בנעלי ספורט? הילולה די! לאן הלכת? מה קרה לך?”
"נתקעתי בחלום בו אני רצה וכמו פורסט גאמפ נושרים ממני הברזלים”, אמרתי לה והזמנתי לנו באגט. סיפרתי לה איך צמחה בי תשוקה לשרירים חדשים, איך נולד אצלי החשק המשונה לחתוך את העיר בריצה, להזיע מתוך התכוונות מלאה. מתוך גמגומי הבוקר, מבעד לאדי המרק ועשן הסיגריות. שנים שראיתי אותם עוברים בחלון המטבח, רצים את השדרה בדרך אל הים. בצעדים קטנים או בגמיעות גדולות.
על הראש כובע מצחייה כאילו משהו יוכל לשמש המוגזמת של תל אביב ובאזניות יש מישהו ששר רק בשבילם. אחרי הכל אדם בתוך עצמו הוא רץ. והתבשל בי החשק ועלה בי הרצון להיות בין באי החוף, אלה הרצים לאורך הטיילת או אלה המתנצחים עם החול.
עוד כתבות בנושא
> הבלוג השני של הילה אלפרט
> איתי זיו: קרוספיט לנשים
> ערוץ הנשים בשוונג
"שישה חודשים, שלוש פעמים בשבוע ואת רצה עשרה ק"מ", אמר לי פעם יאיר קרני, בן 63, אלוף ישראל 23 פעמים בריצות למרחקים החל מ-800 מ’ ועד למרתון. שיאן העולם לוותיקים ב-1,500 מטר. "את תעשי את זה", הוא קבע ולא היתה טיפת ספק בעיניי התכלת שלו, "את רק צריכה לרצות". זו הבעיה עם הגשמת חלומות ספורטיביים. הם תמיד תלויים בכוח הרצון.
ואצלי הרצון כמו שאר השרירים לא בכושר ועברו שלוש שנים מאז הפגישה עם קרני ועד שנכנסתי למכון של ברון שהודיע לי שלרוץ זה יפה, אבל קודם כל אני צריכה להתחזק אחרת אני אפצע. פעמיים בשבוע אני הולכת אליו לצבור כוח, בימים אחרים, בבוקר מוקדם, אני הולכת אל הים, אישה מתנשפת בנעליים כתומות במרוץ נגד הזריחה.
זהו תחילתו של יומן ריצה המבקש לתעד את ההזנקה העילגת מחיים באפס תנועה לריצה, לתרגם זיעה לאותיות, לעזור לי לחטט בתוך בלגן החיים שבניתי למצוא שם מישהי לרוץ איתה.
את הבלוג כותבת הילה בסלונה.
22.6.2014
הילה אלפרטיומנה של רצה מתחילה
