הבלוג של הילה ממשיך לרוץ והפעם היא שואלת את המאמן הצמוד שלה, "למה אתה לא אומר לי שאני מוכרחה לרזות? התשובה שלו כאן בפנים – בלוג שני בסדרה

מאת:הילה אלפרט

הבלוג הראשון של הילה אלפרט | הבלוג השלישי |

זהו זה. שישה אימונים ודודי כבר לא מוכן לתת לי יד אפילו לא כשאני יורדת ללנצ’ים. הוא אומר שאני מוכרחה להתחיל לסמוך על שיווי המשקל שלי ושאם זה יעזור אני מוזמנת לתפוס לעצמי במותניים. נו, באמת. יש משהו מעליב במעידות הקטנות, ברעד שעובר בי כשאני מבצעת את התרגיל הזה שמתחיל בשליחת רגל קדימה, ממשיך בכריעת ברך כדרכם של המבקשים להציע נישואים ומסתיים כשהרגל הקדמית דוחפת את הגוף למעלה, שיזדקף רק בשביל שיוכל לחזור ולכרוע עם הברך השנייה.

"זו חולשה גדולה של הגוף שלך, את מוכרחה לשפר את שיווי המשקל", הוא אומר, "עכשיו תשתי מים".  "ומה עם לשפר את המשקל? למה אתה לא אומר לי שאני מוכרחה לרזות?", אני אומרת.

"אני לא מדבר ככה לאנשים. אף פעם. הייתי ילד שמן. אני יודע כמה שזה מכאיב".

"זה לא כואב לי בכלל. אפילו לא מעליב", אמרתי ובלי שיצווה נכנסתי לסט של הרמת משקולות. שלא יחשוד בי שאני מפעילה מניפולציה של מתאמנים, הולכת על הטריק הזול של דיבורים במקום תרגילים. מאמנים מאוד רגישים בעניין הזה.

עוד כתבות בנושא
> הבלוג הראשון של הילה אלפרט
> איתי זיו: קרוספיט לנשים
> ערוץ הנשים בשוונג

וכשהרמתי את המשקולות, 5 ק”ג בכל יד, נותנת למרפקים להוביל את השרפה המענגת שצורבת בשריר, דודי אמר שאני אגיע לזה לבד. שבסוף כולם מגיעים. “בטח הרצים. הגוף מבקש את זה. את כבר תדעי. תגידי, עשית הרבה דיאטות בחיים?”

"האמת שלא כל כך. תמיד הייתי מנערות רנואר ועדיין, איך שזה מרגיש קבע יותר מאיך שזה נראה", אמרתי וראיתי את הגבה שלו מתרוממת.

ביקשתי שלא יטעה. שכמו כולן בתיכון, גם אני רציתי להיות גבוהה, בלונדינית 1.80, אבל ברגע שגיליתי את טעמי ההנאות התמסרתי להם. איך שזה נגע היה יותר חשוב ממה שאומרת המראה. הנאת האוכל לא שעתה לספירת קלוריות וחגיגות הלילה לא נעצרו בשם יופיו של העור. שנים הקשבתי לגוף שלי היטב וכשביקש וויסקי או סטייק, לא משנה באיזו שעה, תמיד הוא קיבל.

אף פעם לא אהבתי את הרגליים שלי שמתחילות בכפות קטנות, מטפסות לשוקיים שריריות וממשיכות לירכיים עבות. אבל הרגליים האלה, בגיל 18, כופפו טמבון של מכונית נוסעת מבלי שקרה להן דבר, עשו משהו שרגליים אחרות לא יודעות לעשות והייתי גאה בכוח שבא איתן. אין מה לדבר, הגוף שלי ואני הסבנו זה לזו שמחה רבה.

"העניין עם כל הספורט הזה", אמרתי לדודי בסוף האימון, בקטע המתוק בו אני לא זזה והוא עושה לי מתיחות. "שאין לי מושג מה הגוף שלי רוצה עכשיו. ג’יבריש הוא מדבר אלי. מאז תחילת האימונים הוא מת מרעב, אבל מצד שני אני חושבת שבתוך כל הספורט הזה הוא מתחיל להרגיש קצת כבד. שהוא רוצה שאכנס לדיאטה, אבל אולי הוא קצת נבוך לבקש".

את הבלוג כותבת הילה בסלונה.

הילה אלפרט
יומנה של רצה מתחילה