הבלוג של הילה ממשיך לרוץ והפעם היא פוגשת בזמן הריצה דמות מעברה, שמציעה לה לרוץ עם מוזיקה ולא להקשיב לדעות הפוכות שמדברות על "מפגש" עם עצמך. האמנם? בלוג שלישי בסדרה

מאת:הילה אלפרט

הבלוג הראשון של הילה אלפרט | הבלוג השני של הילה אלפרט |

בנשימת בוקר ראשונה הוא הופיע מולי, האיש הכי דק על הטיילת. נפגשנו קצת אחרי הדולפינריום, בקטע  הזה בו פונים ימינה ולרגע נדמה שהולכים אל תוך הים. המחשבה על הצעדים האלה נותנת לי כוח לצאת מהמיטה. לא תמיד. גם את הגשר, זה שבא קצת אחרי, אני אוהבת.

שנים שהייתי רואה אותו מהכביש ואת הים המתפרץ תחתיו, עכשיו, כשהוא מתחת הרגליים, זה אומר שעוד מעט המסעדה של מרגרט, אחר כך הרציף, סירות הדייג שמביאות לאף ריח ים מהיום ואת מרירות הריח של אתמול. הכל תלוי בכיוון הרוח ובדגה. אנשים בקצה הלילה מתערבבים עם מתעמלי הבוקר, רצים מנוסים עם מתחילים, קבוצות רצים מתערבבות עם בודדים, יש את רצי המדרכה ויש את אלה של החוף. מזגזגים בין ריצה על החול שהידקו הגלים לבין זה היבש שעליו הכי קשה להתקדם כי הגוף שוקע וצריך לדרוך עליו אחרת. אני אוהבת את כאב המאמץ שמביא איתו החול היבש.

הוא רץ על המקום בו שביל האופניים נושק אל הכביש, שקוע באזניות המנגנות לו משירי יום הזיכרון. אצלו זה תמיד ככה. כל שיר שהוא יותר עצוב מהשיר שלו ממלא אותו אנרגיה, מביא בו ריגושים. מה אברך-אליפלט-כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל – ודמעתך נשרה כמו שרף, כל יבבת המילים העוברת אצלו בגוף מאריכה את הצעדים. לצליליה הכבדים של ההיסטוריה הגוף שלו הופך ליותר קליל.

עוד כתבות בנושא
> איתי זיו: קרוספיט לנשים
> ערוץ הנשים בשוונג

"את לא מזיעה מספיק", אמר מנתר במקום, אנשי מרתון כמוהו לא עושים פאוז בשביל אף אחד, אפילו לא כשהם פוגשים מישהי שלא ראו כבר שנים. "לאן ילדה", שאל, "עד קצה יפו" עניתי וחשבתי שהוא מנתר גבוה ודק כמו המסאים. לפני כמה חודשים, בכפר בטנזניה, שכבתי על האדמה בשביל לצלם את ריקוד הקפיצות שלהם והמדריך אמר אז שבכל אפריקה אין אף אחד שקופץ כמוהם, שמדובר בשילוב שבין מבנה גוף, כישרון, אימונים והצורך להרשים.

חף מההתנשפות, במילותיו המקפצות, סיפר שהתחיל מיפו, ירוץ עד הירקון, יעשה את הפארק ואז יסתובב ויחזור עד בת ים. "תפסיקי ללכת. תתחילי לרוץ. כל רבע שעה תעברי לריצה, כמה שאת יכולה, לאט,לאט ולמה את בלי אזניות? תרוצי בשיר שלך, במוזיקה שלך. זה הכי נכון".  רציתי להגיד לו שמאמני ריצה, כוכבים גדולים בתחום, אמרו לי בפירוש להימנע ממוזיקה בשעת ההליכה. שהיא מפריעה למפגש הזה שבין אדם לעצמו, אבל הוא כבר לא היה שם בשביל להקשיב.

הבוקר הלכתי עם מוזיקה. ואן מוריסון הצריד לי את הדרך, אחרי זה מיילס חיצרץ וכשנקמת הטרקטור פיזרו מילים של אהבה מול עיניי, הרגשתי איך זה קורה ובין הדולפינריום לבננה ביץ’ התחלתי לרוץ. לאט, לאט, בשיר שלי.

את הבלוג כותבת הילה בסלונה.

הילה אלפרט
יומנה של רצה מתחילה