חנוך רדליך עשה השבוע את הבלתי ייאמן. רוכב האופניים הוותיק סיים את אחד ממסעות האופניים הארוכים והקשים שיש בעולם, ה-Tour Divide. מדובר ברכיבת שטח למרחק של 4,417 קילומטרים, מקנדה דרך ארצות הברית עד מקסיקו. הוא סיים בממוצע 270 ק"מ ביום, כשהוא עושה זאת לגמרי לבדו. אחד החוקים החשובים של האתגר הזה, ה-Bike Packing, הוא שצריך לעשות אותו לבד, ללא עזרה חיצונית, בלי רכב ליווי ובלי עמדות מים או הזנה בדרך.

"התחרות הזאת המציאה את ה-Bike Packing", מספר רדליך בשיחה עם שוונג מארה"ב כשגופו עדיין מותש מהמסע הקשה: "על פניו זה רגיל, יש קו זינוק וסיום, יש מסלול, אבל אין שום עזרה חיצונית. לכן אתה מוצא את עצמך, בגלל המרחק האדיר ומזג האוויר המשתנה, צריך לסחוב המון דברים שיתאימו לכל הדרך. מרגע הזינוק, השעון רץ, אין סטייג'ים בסיומם הזמן עוצר, כל אחד יכול לבחור לעצמו איפה לעצור ולנוח בדרך".

לכתבות נוספות:
עם גיא ניב באולפן: האזינו לפודקאסט של שוונג לקראת הטור דה פראנס
7 ימי רכיבה, 825 ק"מ עם 18 אלף מ' טיפוס: סיכום המסע המטורף בטראנסאלפ 2023
טירוף הגראבל: על חוויית הרכיבה המיוחדת בין הכביש לשטח 

לרדליך בן ה-42 המסע הזה לקח 16 יום ועוד 20 שעות ו-18 דקות: "צריך להביא ביגוד ארוך כי יש שלג וגשם, ביגוד קצר כי יש 45 מעלות בניו מקסיקו, וצריך להביא את כל כלי התיקון, כי אתה צריך גם לתקן בעצמך את האופניים אם יש תקלות. שלא לדבר על אוכל – המרחק הממוצע בין עיירות בדרך הוא 100 מייל ולפעמים זה הרבה יותר, אז צריך לסחוב איתך הכל, כולל שתייה, או שיש כאלה שבוחרים גם לשתות מנחלים".

אז איך מחליטים מה לקחת עליך ומה לא?
"אני במשך שנים, לאט לאט הצלחתי להפחית את הפחדים, ואז אתה יודע לסחוב פחות, וגם אתה משתמש בציוד מאוד קל וקטן. בוא נגיד שהציוד שלקחתי איתי של שק שינה, מזרן, ביגוד ותיקון שוקלים בסך הכל 5 ק"ג, זה נחשב מאוד קל יחסית לאחרים. מוסיפים אוכל ושתייה – אני נושא עליי 7 ליטר שתייה בקטעים הגדולים, סך הכל מגיע ל15-14 קילו בקטעים הארוכים".

ספר קצת על המסלול עצמו
"התחרות מביאה אותך למקומות הכי מרוחקים שאתה יכול לחשוב עליהם בארה"ב , עוברת לאורך קו פרשת המים האמריקאי ה-Continental Divide"', דרך מעברי ההרים, יש קרוב ל-60 מעברי הרים מקנדה ועד גבול מקסיקו, בהרי הרוקי. אז יש לא מעט טיפוס בדרך".

זו הפעם השלישית שאתה מנסה לסיים את הטור, אחרי שב-2012 ו-2015 לא סיימת. מה היה ההבדל הפעם?
"פעמיים נפצעתי במהלך הניסיונות, אבל אם לומר את האמת, לא הייתי מוכן נפשית ובכל מקרה הייתי כנראה פורש בהמשך. עשיתי את האריזונה טרייל והקולורודו טרייל, שהכינו אותי מנטלית. יחד השלושה הללו נקראים ה"כתר המשולש" ואני שמח להיות אחד מהבודדים שעשו את כל השלוש. ידעתי שאחזור שוב, לי באופן אישי היה תמיד חלום לחצות את ארה"ב באופניים, אני לא איזה רוכב טורים, העובדה שיש תחרות שעושה את זה… זה היה רק עניין של זמן".

חנוך רדליך בטור דיווייד | צילום: פרטי

"אחרי הפעמיים הראשונות אמרתי לאשתי שאני אחזור אחרי גיל 40. אם עד לפני 4-3 שנים הגיל החזק בענף היה 43-40, השנה ב-20 הראשונים היינו רק אני ועוד אחד מעל גיל 40, הרבה יותר צעירים נכנסו לתחום, בעבר זה היה תחום עבור אנשים שעזבו את הקרוס קאנטרי התחרותי וחיפשו משהו "נינוח" יותר, ובגלל שהמון פסיכולוגיה מדברת, מבוגרים הצליחו יותר. השנה אני אחד המבוגרים ביותר בטור, זה מאוד הפתיע אותי, כי אני לא מרגיש מבוגר".

איך מתמודדים עם הבדידות בדרך?
"99 אחוז מהזמן אתה לבד – יש אנשים שבוחרים לרכוב יחד, אבל בטח לא מהחזקים. לפעמים אתה מצטלב עם רוכב, אבל לא מעבר. באופן אישי אין לי בעיה עם בדידות, ההתמודדות היא עם דברים אחרים כשאתה לבד –  כשאתה עם אחרים, הזמן עובר מהר יותר, אפשר להתלונן למישהו, לדבר בדרך. כשאתה לבד, הכל נספג לתוכך וזה הופך את ההתמודדות לקשוחה יותר – לא קשור לבדידות ממש, אלא פשוט להתמודדות עם הכול. יש קטעים מאוד מתסכלים וצריך המון סבלנות, הרבה יותר ממה שהיה לי בעבר. היום יכולתי לזה, מצאתי את עצמי אומר לעצמי תוך כדי כמו מנטרה 'גם זה יעבור'".

"אחד האתגרים הם שבארה"ב כמו בארה"ב, הכל גדול, אם אתה נכנס למקטע של עלייה, זה 7-5 שעות עלייה, אם אתה בירידה מלאה בסלעים, זה יכול להיות שעתיים רצופות כאלה. אם אתה נכנס לפסי 'קורדרוי', יש לך 160 ק"מ כאלה, הפרצוף כבר נשבר, האוזניים… ואם יש בוץ, סחבתי את האופניים שעתיים בבוץ על הגב, 20 ק"ג עליי. כל התמודדות הופכת להיות מתוחה כמו מסטיק. זה בוחן את היכולות הנפשיות באמת לקצה".

חנוך רדליך בטור דיווייד | צילום: פרטי

היו רגעים שהיית קרוב לשבירה?
"כן, היו כמה רגעים של כמעט שבירה, שניים משמעותיים באמת: יום אחד בוויומינג, הייתה עלייה ארוכה בכביש, הייתי מאוד עייף אחרי לילה עם מעט שינה. זו הייתה עלייה בגשם, שפשוט שעממה אותי, נכנסתי לתוך 'ספירלה' נפשית שלקחה אותי למטה ולא הצלחתי לצאת ממנה, ואמרתי לעצמי שאני במוטל הבא פשוט עוצר ומחליט אם בכלל ממשיך את הדבר הזה. הגעתי למוטל, שם אכלתי טוב ואז נזכרתי שלפעמים מחסור בקלוריות ובסוכרים מכניס לדיכאון, וברגע שאכלתי והתאפסתי על עצמי, פשוט שכחתי מהכל, עליתי על האופניים ויצאתי, אבל הייתי ממש בסף שבירה".

המקרה השני גם היה בכביש בקולורדו, זה תמיד קורה לי בכביש… היו רוחות פנים של 50 קמ"ש עם 42 מעלות חוץ וומקטע של 200 ק"מ לפניי. האבק עטף אותי וזה היה פשוט בלתי נסבל. אחרי 80 ק"מ הייתה חנות נוחות בצד הדרך,, קניתי לחמניה עם שלוש נקניקיות וחשבתי שאני פשוט אעצור כאן. מה שמנע ממני לעצור היה זיכרון מאבא שלי ז"ל, שתמיד ליווה אותי. אבא שלי היה אומר לי 'אתה יוצא או לא? תעשה מה שאתה רוצה, אתה תזכור את זה כל חייך'. באותו רגע שבירה שאלתי את עצמי, האם זה מה שאני רוצה לזכור כל חיי? אמרתי לעצמי 'תהיה סבלני, גם זה יעבור'. אכלתי, עליתי על האופניים, אמרתי תודה לאבא ויצאתי לדרך".

כתבת בעבר שאתה פורש מהרכיבה, זה עדיין בתוקף?
"הרהורי הפרישה היו בעיקר שאני מפסיק להתחרות בישראל, זה בטוח… נמאס לי לחצות את הארץ הלוך וחזור – אמשיך להוציא פרויקטים, אני בן 42, איש משפחה, צריך לפרנס. אמשיך לצאת פעם בשנה לתחרות בחו"ל, העולם מלא בתחרויות כאלה. לא צריך חודש כל פעם, אבל את זה הייתי חייב לעצמי להגשים חלום ארוך שנים".

חנוך רדליך בטור דיווייד | צילום: פרטי