ריצה בנעלי ריצה מודרניות מפעילה עומסים גדולים יותר על המפרקים בהשוואה לריצה ברגליים יחפות או להליכה בנעלי עקב, כך עולה ממחקר שפורסם בדצמבר 2009 בעיתון הרפואי The journal of injury, function and rehabilitation

מאת:מולי אפשטיין

מחלת פרקים ניוונית כרונית של הברך (אוסטאוארטריטיס) נחשבת יותר מכל מחלה אחרת לאחת מן המחלות שמגבילה את יכולת התנועה של אנשים מבוגרים. ריצה, למרות שהוכחה כמשפרת תפקודים קרדיו־ווסקולאריים וכתורמת לתועלות בריאותיות נוספות, עלולה להגביר את העומסים על מפרקי הרגל.  במחקר שפורסם בדצמבר 2009 בדקו החוקרים את ההשפעה של ריצה בנעלי ריצה מודרניות לעומת ריצה בכפות רגליים יחפות על תנועת מפרקי הירך, הברך והקרסול. החוקרים הסיקו שריצה בנעלי ריצה מודרניות מפעילה עומסים גדולים יותר על המפרקים בהשוואה לריצה ברגליים יחפות או להליכה בנעלי עקב.

צילום: Vladimir Wrangel

אוכלוסיית המחקר כללה 68 רצים צעירים ובריאים, מתוכם 37 נשים, שרצו באופן קבוע בנעלי ריצה טיפוסיות. אף לא אחד מן הרצים סבל בעברו מפציעות שלד-שריר, נפח הריצה הממוצע של הרצים עמד על 24 ק"מ בשבוע. לכל אחד מן הרצים סופקו נעלי ריצה ניטרליות (לא נעל מתקנת). הרצים רצו על גבי מסילה נעה, פעם אחת בנעלי הריצה שסופקו להם ופעם אחת יחפים. כל אחת מן הריצות צולמה באמצעות מערכת לניתוחי תנועה. כל אחד מן הרצים ביצע חימום ולאחר מכן רץ במהירות נוחה.
החוקרים ראו שריצה עם נעליים גרמה להפעלת כוחות גדולים יותר על מפרקי הירך, הברך והקרסול בהשוואה לריצה ברגליים יחפות. כוחות גדולים במיוחד הודגמו בתנועת הסיבוב פנימה של הירך, בכפיפת הברך ובמומנט של הברך כלפי חוץ (Varus). באחוזים, הכוח שפעל על תנועת הסיבוב פנימה של הירך, בריצה עם נעליים לעומת ריצה ברגליים יחפות, היה גבוה ב-54%,  גבוה יותר בכפיפת הברך ב־36% וגבוה יותר במומנט ה-Varus על הברך ב־38%.

ממצאי המחקר אישרו את ההנחה שנעלי הריצה המודרניות אכן מספקות נוחות רבה והגנה טובה על כף הרגל, אולם מצד שני הן גורמות להגברת העומסים המופעלים על 3 מפרקים בגפה התחתונה. נראה שהעלייה בכוחות האלה קשורה בעיקר למנח העקב המוגבה שמספקת נעל הריצה ובמילוי של אזור הקשת התיכונית של כף הרגל – שני המאפיינים הבולטים של נעלי הריצה העכשוויות.
בדברי הסיכום שלהם כותבים החוקרים כי הממצאים הפתיעו אותם במידה רבה. "לא שיערנו שהעלייה בכוחות שפועלים על מפרק הברך במהלך ריצה עם נעלי ריצה מקצועיות תהיה גבוהה יותר מן הכוחות שפועלים על המפרק בזמן הליכה בנעלי עקב. אין ספק שמדובר בשינוי התפיסה הביו־מכנית המוכרת", כתבו החוקרים. חשוב להדגיש שאותם אזורים בהם הודגם הלחץ המוגבר בברך הם האזורים שנוטים יותר לפתח מחלת פרקים ניוונית – החלק התיכון של הברך ואזור המפרק ירך־פיקה (Patellofemoral). "נראה שהאתגר הבא של יצרניות נעלי הריצה יהיה להפחית את הכוחות שפועלים על מפרק הברך ולהשוותו לזה המודגם במהלך ריצה ברגליים יחפות. בנוסף, הנעל העתידית צריכה לספק נוחות והגנה על כף הרגל אולם לא במחיר של הגברת הכוחות שפועלים על המפרק", הוסיפו החוקרים. חשוב לציין את מגבלות הממצאים ואת מגבלות מערכת ניתוח ההליכה התלת ממדית שרק מעריכה את תוצא הכוח שפועל על המפרק. למעשה, לא ניתן לדעת את שיעור הכוחות הממשיים שפועלים על המפרק בעת המפגש עם הקרקע וכיצד מושפעים כוחות אלה מן ההיענות שהנעל אמורה לספק. יכול להיות שהמידע נלקח בחשבון בעת תכנון נעלי הריצה והן אכן מספקות תכונות שגורמות לכוחות שפועלים על המפרק להיות קטנים יותר מאלה שנמצאו במחקר.

הקליקו לכניסה למקור

אבבה ביקילה – הרץ היחף
אם בריצה יחפה עסקינן אי אפשר שלא לספר את אחד הסיפורים המופלאים בתולדות המרתון האולימפי – הלא הוא סיפורו של אבבה ביקילה. עלייתם של רצי המרתון של אתיופיה, שהחלה בראשית שנות ה־60, קשורה לתהליך שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר שבדי בשם אוני ניסקאנן מונה למאמן כושר של חיילי הצבא האתיופי. ניסקאנן הנהיג תכנית אימונים קשוחה לחייליו של הקיסר האתיופי היילה סלאסי, אימונים שנערכו בגובה אידיאלי של 1,800 מטר. וכך מספר משה גנוט ז"ל בספרו, "מלכת הספורט – ההיסטוריה של האתלטיקה בתקופה המודרנית": "תפריט האימון כלל בין השאר ריצות שדה ל־20 מייל עם אינטרוולים למרחק של 1,500 מטר. המשמעת הנוקשה והציות המוחלט הפך את החיילים לגרעין ממנו צמחה שורה ארוכה של רצים גדולים. אבבה ביקילה המפורסם מכל רצי אתיופיה עד הופעתו של גברסילאסי, החל להתאמן באופן רציני רק בגיל 24 ולפני משחקי רומא [בשנת 1960, מ.א] קבע באדיס־אבבה, הנמצאת בגובה של 1,800 מטר מעל פני הים, זמן מצוין של 2:21.23 שעות, אך למרות זאת נותר אלמוני כמעט לחלוטין מחוץ לארצו.
על מנת למנוע את תופעות הלוואי הקשות של ריצה בחום היום, נערכה ריצת המרתון ברומא בשעות הערב הקרירות והדבר השפיע ללא ספק על איכות הריצה. המרוקני ראדי בן עבדסלם הוביל לאחר 18 ק"מ, אך ביקילה נצמד אליו והם הלכו והתרחקו מיתר הרצים. קילומטר וחצי לפני הסיום, לפי התכנית שהתווה ניסקאנן, ניתק ביקילה היחף (לפי גרסה אחת הנעליים שניתנו לו לא התאימו והוא העדיף לרוץ בלעדיהן) מהמרוקני וסיים בתוצאה הטובה בכל הזמנים – 2:15:16.2. עד המשחקים האולימפיים הבאים השתתף ביקילה במספר מועט יחסית של תחרויות ובמרביתן כשל. שנה לפני משחקי טוקיו ספג ביקילה תבוסה קשה בבוסטון, כאשר הגיע חמישי בלבד ולאחר מכן איבד את שיאו ליפני, טורו טראסוואה, שקבע בבפו זמן של 2:15:15.8 שעות, כשהוא מוביל 9 רצים נוספים מתחת לגבול 2:20 שעות.
עובדות אלה וכן ניתוח שעבר ביקילה חודש וחצי לפני המשחקים, לא הצביעו עליו כעל פייבוריט בטוח. כל זאת עד לאחר 25 ק"מ בריצה האולימפית עצמה, אז נטל ביקילה, הפעם עם נעלי ריצה משובחות, את ההובלה ובהדרגה הגדיל את הפער בינו ובין יריביו. בסיום קבע שוב את ההישג הטוב בכל הזמנים – 2:12:11.2 שעות".

למרתון האולימפי השלישי בחייו, זה של מקסיקו 1968, הגיע ביקילה כשהוא פצוע. לאחר 17 ק"מ האלוף האולימפי הכפול נאלץ לפרוש. היה זה האקורד האחרון של הרץ האתיופי הדגול. חייו של הרץ המופלא הסתיימו באופן טראגי. בשנת 1969 נפצע ביקילה בתאונת דרכים ושותק בפלג גופו התחתון. קיסר אתיופיה, היילה סילסי, ציווה להטיסו לטיפול מיוחד בגרמניה, אולם הטיפול נכשל וביקילה נאלץ לשוב לביתו ללא מזור. מראה חזרתו של הרץ הדגול ישוב בכיסא גלגלים היה מחזה כואב במיוחד. המבט שנשקף מן הפנים של ביקילה היה מבט כבוי, מבט של אדם שאיבד את הרצון לחיים. ביקילה שהיה רגיל לגמוע בכל יום עשרות ק"מ בריצה, הפך לאדם שבוי בכיסא גלגלים. ב־1973 מת ביקילה והוא בן 41.

צילום שער: Cornelius20
————————————————————————
מולי אפשטיין – פיזיולוג, יועץ במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, מנהל הפורום: "חיים וספורט".