עד 2021 הקריטריונים לתחרויות האתלטיקה באליפויות העולם, אירופה והמשחקים אולימפיים היו פשוטים: נקבע לכל מקצוע קריטריון שצריך לעמוד בו (זמן או מרחק), ונקבעה גם מכסת משתתפים לכל מקצוע. במקרים נדירים בהם לא התמלאה המכסה על ידי אתלטים שעברו קריטריון (במגבלת 3 אתלטים למדינה), הוכנסו אתלטים בודדים שהיו הכי קרובים לקריטריון.

לכתבות נוספות בנושא:
אינגבריגטסן: "21 ק"מ זה ארוך מדי, אני בהחלט לא מתכוון לנסות שוב בקרוב"
פמקה בול: "הייתי מעדיפה לרוץ מול מקלכלין, אולי זה ישכנע אותה להתחרות יותר"
שיא ישראלי לטדסה גטהון בחצי מרתון קופנהאגן

האיגוד העולמי החליט שהחל מאליפות העולם 2021 (שהתקיימה בפועל ב- 2022 בגלל הקורונה) תונהג שיטה חדשה שתיתן הזדמנות לאתלטים ממדינות בהן האתלטיקה פחות מפותחת, או לאתלטים יציבים שקבעו כמה תוצאות טובות ולא רק הבלחה אחת. נקבע קריטריון מחמיר יותר שרק חלק קטן במיוחד מהאתלטים עומד בו, ובנוסף פותחה שיטת דירוג שמקנה לכל תחרות ניקוד מסוים (בדומה לטניס או ג'ודו).

צילום: shutterstock

דירוג האתלטים נעשה לפי שקלול של איכות התוצאות שלהם לפי הטבלה. ברוב המקצועות מחשיבים את חמש התוצאות בעלות הניקוד הגבוה ביותר מהשנה האחרונה (שילוב של ניקוד התוצאה עצמה, פלוס ניקוד בונוס על המיקום בתחרות) ומחשבים את הממוצע שלהם. בריצות ארוכות מחשיבים רק את שלוש התוצאות הטובות ביותר, ובמרתון רק שתי תוצאות.

הנה דוגמה: אליפות מדינה נחשבת לתחרות מדרגה B, שהיא השישית באיכותה, והיא מקנה 100 נקודות על מקום ראשון, 80 על שני, 70 על שלישי וכן הלאה. לשם השוואה – מקום ראשון במשחקים אולימפיים או אליפות עולם מעניק 350 נקודות. אם ניקח לדוגמא אתלט ישראלי שזוכה באליפות ישראל' מול אתלט ממדינה אירופית בכירה שסיים רק רביעי באליפות המדינה שלו וקיבל רק 60 נק', הרי שיש לאתלט הישראלי יתרון מסוים על אותו אתלט. אלא שזה רק חלק מהסיפור.

מה שברור זה שלאתלטים מיבשות אחרות יש יתרון מסוים על אתלטים ישראלים. ניקח לדוגמא את המקרה של סיון אוירבך ב-1,500 מ'. שיאנית ישראל צברה ממוצע של 1,158 נקודות, מהן רק 50 כתוצאה מבונוסים על דירוג בתחרויות, ודורגה רק במקום ה-57 בדירוג העולמי. שיאה האישי 4:09.36 דקות, טוב במעט מזה של יומה גוטו היפנית (שהגיעה לפריז מהמקום ה – 45 והאחרון ברשימה), וגם יתר 4 התוצאות של היפנית דומות לתוצאותיה של סיון. למרות זאת הגיעה היפנית ל 1,183 נק', מהן 82 כתוצאה מבונוסים. איך זה קורה?

סיון אוירבך כמשל | צילום: Mason Harbour

אז מסתבר שהיפנית זכתה ב- 145 נק' על מקום שני באליפות אסיה וב-90 נק' נוספות על מקום חמישי במשחקי אסיה (ידעתם בכלל שקיים מפעל כזה?). סיפור דומה יש גם לפרננדז מאורוגוואי במקום ה-44, שצברה 130 ו-100 נק' על אליפות דרום אמריקה ואליפות אמריקה האיברית (מודה שאין לי מושג מה זו התחרות הזאת).

לפני שנתיים הונהגה גם באליפות אירופה שיטה דומה. לכאורה אמור להיות לאתלט ישראלי יתרון מול אתלט אירופי ממדינה מפותחת בגלל אליפות המדינה, אבל זה כאמור רק חלק קטן מהסיפור. כדי לצבור הרבה נקודות יש להתמחות בבחירת תחרויות שנותנות ניקוד גבוה. לאתלט אירופי יש גמישות רבה בבחירת תחרויות והוא יכול להירשם לתחרויות רבות בכמה מדינות ולנסות בהן את מזלו. כך, אם הוא יודע שצפוי מזג אויר בעייתי בתחרות מסוימת הוא יכול לבטל ולחפש תחרות אחרת.

לדוגמה, אתלט שגר בזלצבורג, אוסטריה, יכול למצוא תחרויות בטווח של כ-500 ק"מ מביתו בלא פחות מ-10 מדינות. לעומתו, חלק מהתחרויות הקובעות של הישראלים יכולות להיות תחרות סבב בהדר יוסף, שמקום ראשון בה מעניק 15 נק', או אליפות הפועל שמעניקה גם היא ניקוד נמוך. חלק מהישראלים מתחרים במכללות, וגם שם רוב התחרויות מקנות ניקוד נמוך. יש גם מקרים שמארגני התחרויות בארה"ב לא מקפידים על הכללים של הודעה בזמן לאיגוד העולמי על קיום התחרות, ואז התוצאות לא נחשבות לצורך דירוג. כך למשל קרה השנה לגל ארד ולסיון אוירבך.

ישי איפראימוב | צילום: Maxim Dupliy, איגוד האתלטיקה

לסיכום, שיטת הדירוג לא נותנת לישראלים יתרון ויתכן שאפילו מקשה עליהם. מי שמרוויח ממנה, לא רק בישראל, הם אתלטים עם יציבות גבוהה בתוצאות. הדוגמא המובהקת היא הקופץ לרוחק ישי איפראימוב שכמעט כל הזמן מספק תוצאות של 7.60 עד 7.74 מ' וכך הצליח להשתחל לאליפות אירופה (גם בזכות ביטולים רבים). זה יכול לתת לו יתרון על קופץ חד פעמי של 7.90 מ', שיתר הקפיצות שלו היו ברמה של 7.50 ומטה.