לא פעם אני שומע אמירות כמו "אין אתלטיקה בישראל" או "האתלטיקה שלנו עומדת במקום". השבוע למשל אמר לי מישהו שהשנה ראינו את סוף העידן הקצרצר של ההצלחות הישראליות, למעט המרתון, וזאת בעקבות הפרישה של חנה מיננקו, כנראה גם של דיאנה ויסמן וסלאם טפרי והירידה הטבעית ביכולת של לונה סלפטר.
לכתבות נוספות בנושא:
שובה של אגדה: פולה רדקליף חוזרת לרוץ מרתונים עשור אחרי הפרישה
המדליסט האולימפי נעצר על תקיפה והוכה על ידי השוטרים במהלך מעצרו
הגשם לא עצר אותו: בלסינג אפריפה קבע שיא בריצת 300 מטר
אני מסכים שהאתלטיקה בישראל עומדת על בסיס רעוע ולא נעשתה שום פריצת דרך בשנים האחרונות בכל הקשור להגדלה משמעותית של העוסקים בענף. מספר העוסקים באתלטיקה פר מיליון תושבים עדיין נמוך פי 10 ויותר מאשר במדינות אירופה. בהתאם, גם ההישגים.
חנה מיננקו | צילום: Maxim Dupliy
כדי לראות האם התחושות האלה מדויקות, החלטתי לבדוק זאת דרך המספרים. בחנתי את ממוצע חמשת הראשונים בדירוג השנתי ברוב המקצועות. לצורך זה נעזרתי בספר מאה שנים של אתלטיקה (ארץ) ישראלית שכתבו פרופ' אורי גולדבורט ודודיק אייגר, שיצא לאחרונה. בספר הובאה טבלה הבוחנת את ממוצע חמשת הראשונים בשנים עגולות מ- 1970 עד 2021 (שנת 2020 לא הייתה מייצגת בגלל הקורונה).
אני מביא כאן את הטבלה רק החל משנת 1980, כי בשנת 1970 היו הרבה מקצועות בשלב פרה-היסטורי, בעיקר בגלל טכניקה וטכנולוגיה. כמו כן, הוספתי את השנה האחרונה – 2024. השמטתי כמה מקצועות חסרי משמעות שבקושי ניתן למצוא בהם 5 משתתפים כל שנה.
בכחול – הממוצע הטוב ביותר בכל השנים הנדגמות. באדום – התוצאה החלשה ביותר.
גברים:
רמת תוצאות: תכלת –קריטריון אירופי ומעלה, צהוב – נמוכה , מתחת 950 נק', ירוק – נמוכה מאד, מתחת 850 נק'
רק במחצית מהמקצועות (8 מתוך 16) נקבע הממוצע הטוב ביותר בשנת 2024. מדהים לראות שבארבעה מקצועות (800 מ' ושלושה מקצועות קפיצה) הממוצע הטוב ביותר הושג בשנת 2000. ההסבר לכך הוא בין היתר שבאותה תקופה היו לא מעט עולים מחבר העמים שהגיעו לארץ ברמה אולימפית או קרובה לזה איתם, הגיעו גם לא מעט מאמנים בכירים שרבים מהם כבר לא איתנו היום, או לא פעילים, ולא נמצאו להם מחליפים, בעיקר בתחום הזריקות והקפיצות.
הדוגמה הבולטת ביותר היא דווקא במקצוע בסיסי ביותר – 800 מ'. הממוצע של חמשת המהירים ביותר בשנה החולפת עומד על 1:52.14 דקות, איטי יותר מבשנת 2000 ורק 9 עשיריות מהיר יותר מאשר בשנת 1970, שכלל לא הכללתי כאן, בתקופה של מסלולי פחם, נעליים מיושנות וידע מועט באימון. כל זה דווקא בזמן שיש לנו במקצוע הזה כוכב בודד זוהר – השיאן הישראלי הטרי נועם ממו.
נועם ממו | צילום: צלם ספורט Maxim Dupliy
אפילו באסטוניה הזעירה (1.4 מיליון תושבים) שריצות בינוניות אינן הצד החזק שלהם יש 4 רצי סאב 1:50 דקות, ואצלנו – יש רק אחד (וכפי שנראה עכשיו, אולי יהיה רק עוד אחד בשנים הבאות). דוגמה נוספת למקצוע בנסיגה לא באה לידי ביטוי בסטטיסטיקה והיא הקפיצה לגובה בגברים. אם בשנת 1992 היו לנו 10 קופצים מעל 2 מ', השנה היו רק ארבעה.
לסיכום עבור טבלת הגברים – למעט המרחקים הארוכים בהם השיפור הוא משמעותי, בשאר המקצועות אנחנו במקרה הטוב במצב של עמידה במקום, כאשר גם במקצועות בהם היה שיפור – הוא היה קטן יחסית לשיפור העולמי ברמת העומק.
נשים:
*המקצוע הוכנס לתחרויות הנשים רק במהלך שנות ה- 90.
רמת תוצאות: צהוב – נמוכה , מתחת 950 נק', ירוק – נמוכה מאד מתחת 850 נק'
גם אצל הנשים רק בכמחצית המקצועות (8 מתוך 15) הממוצע הטוב ביותר היה בשנת 2024. בעוד ארבעה מקצועות נקבע הממוצע הטוב ביותר בשנת 2021, אך למרבה הצער חלה נסיגה, בין היתר בגלל פרישת אתלטיות. כמו בגברים גם כאן, במקצועות בהן היה שיפור, הוא קטן יותר מההתקדמות בעולם, זאת למעט ריצות בינוניות וארוכות. המקצוע שכמעט נעלם הוא הקפיצה לגובה, שם יש לנו כרגע רק קופצת אחת מעל 1.70 מטר.
למעט המרחקים הארוכים והבינוניים, אנחנו במקרה הטוב במצב של עמידה במקום, אם כי המצב טיפה יותר טוב מאשר אצל הגברים.
סיון אוירבך | צילום: Maxim Dupliy
סיכום
ניתן לומר שאחת הסיבות לעומק המועט היא שבעבר לא מעט אתלטים עסקו באתלטיקה לא מעט שנים גם כבוגרים, בעוד היום הקריירה של רוב האתלטים קצרה יחסית. גם רבים מאלה שעוברים למכללות לא משפרים את תוצאותיהם ולעתים אפילו נסוגים במהלך לימודיהם. כל זה מביא אותנו למצב שביותר מדי מקצועות אין מספיק עניין באליפות ישראל, עקב מחסור במשתתפים ברמה סבירה.
