אנחנו אחרי סוף שבוע ספורטיבי במיוחד עם הישראמן ומשחה גביע הים האדום, ולפנינו בשבועות הקרובים לא מעט תחרויות שמושכות משתתפות ומשתתפים רבים. לכן, החלטתי לכתוב על תופעה מעניינת שקשורה לפעילות גופנית. ספורטאים רבים מספרים שלאחר פעילות מאומצת, הם חווים לעיתים אופוריה חזקה מאוד, שמחה וסיפוק גדול.
את הכאב שאמור לבוא בעקבות הפעילות הקשה מחליפה תחושה שמיימית והרגשה שהגוף מסוגל לעמוד בהרבה יותר (למשל, שאפשר לרוץ עוד עשרים קילומטרים). באיזשהו מקום, זו תחושה שמזכירה מעט סימפטומים שמופיעים בעת לקיחת סמים, והיא אכן זכתה באנגלית לשם "Runners High" (אם כי חשוב להגיד שחווים אותה גם בענפי ספורט שאינם ריצה).
"את הכאב שאמור לבוא בעקבות הפעילות הקשה מחליפה תחושה שמיימית" | צילום: Shutterstock
מה גורם לתופעה המוזרה הזו? בקרב ספורטאים נהוג "להאשים" בכך את האנדורפינים, קבוצה של הורמונים ונוירומודולטורים הידועים כקשורים לשיכוך כאב וכנראה שגם לאופוריה. אכן רואים כי בעקבות פעילות גופנית מאומצת יש עלייה בריכוז האנדורפינים בדם. עם זאת, מחקרים מהשנים האחרונות מראים שחסימה של השפעת האנדורפינים לא מבטלת את האפקט. בנוסף, אנדורפינים לא עוברים את מחסום הדם-מוח. הם אמנם מופרשים גם בתוך מערכת העצבים עצמה, אך לא בטוח שבכמויות המספיקות כדי לייצר את האפקט לבד. ייתכן בהחלט שלאנדורפינים יש תפקיד בתהליך, אך הם כנראה לא הגורם המרכזי לתחושה המיוחדת הזו.
כיום, יש יותר ויותר ממצאים שמראים שלתהליך אחראיים חומרים הקרויים בשם הכולל אנדוקנבינואדים. הם קרויים כך משום שאחד החומרים הפעילים בקנאביס, THC, נקשר לאותם הקולטנים שאליהם נקשרים האנדוקנבינואידים. אלו חומרים שהמוח מייצר בעצמו, ובין היתר יש להם אפקט חזק מאוד בשיכוך כאב (ולכן משתמשים כיום בקנאביס, שמשפיע על אותם קולטנים, כטיפול עבור סימפטום זה). הן בבני אדם והן בבעלי חיים רואים עלייה משמעותית בכמות האנדוקנבניואידים שמופרשים בדם בעקבות פעילות ספורטיבית. באופן מעניין, חסימה של האנדוקנבינואידים מבטלת את שיכוך הכאב שאופייני בעקבות פעילות גופנית.
"אלו חומרים שהמוח מייצר בעצמו, ובין היתר יש להם אפקט חזק מאוד בשיכוך כאב" | צילום: Shutterstock
מחקרים חדשים מציעים שאנדוקנבינואידים מעודדים הפרשת חומרים הגורמים למצב רוח טוב ולירידת דיכאון כמו סרוטונין ודופמין (שאכן קנאביס מסוגל לעודד, כחלק מהאפקט הממכר שלו), וייתכן מאוד שהשילוב של כל התהליכים הללו יחד הוא זה שיוצר את האופוריה הגדולה בעת הריצה, אם כי עדיין המנגנון המוחי לא מפוענח עד הסוף.
מה היתרון האבולוציוני של התופעה? ובכן, בעת מאמץ גופני המוח והגוף נכנסים ל"מצב חירום" (שהסיבות אליו ידועות גם בשם Fight or Flight). במצב זה, משאבי הגוף מתועדפים אחרת כך שכל מה שהמוח יוכל להתרכז רק בפתרון מצב החירום, בעוד שכל שאר הדברים הפחות חשובים מוזזים הצידה. כאב, על אף החשיבות שלו, מסוגל להיות מסוכן מאוד אם הוא יתחיל להפריע במצבי חירום, ולכן במאמץ קשה המוח משכך אותו. על תופעה דומה מדווחים חיילים שנפצעו בקרבות, אך הרגישו שהם מסוגלים להמשיך להילחם בלי להרגיש את כאב הפציעה.
ובאשר לאופוריה? ייתכן שתחושת הסיפוק מהעמידה באתגר קשה, במקביל לתחושה הטובה שהדופמין גורם לנו ומלמד אותנו שהפעילות הגופנית שעשינו היא דבר טוב לגוף, הם הסיבות לכך שהיא מופיעה. עם זאת, עדיין רב הנסתר על הגלוי.
הכותב:
יואב מה טוב, חוקר מוח באוניברסיטה העברית.
מנהל הבלוג "סיור מוחות" ומעביר קורסים והרצאות העשרתיות בכל רחבי הארץ.
עקבו אחרי "סיור מוחות" גם בפייסבוק ובטוויטר.
