לפעמים נדמה לכם שכבר שמעתם הכל ושאם אתם קוראי שוונג אתם באמת אמורים להיחשף לסיפורים הכי פיקנטיים על האתגרים הכי קשים. אבל מה שכל כך יפה בספורט הסבולת הוא שתמיד מגלים משהו חדש. וזה משפט אחד שמסכם את ה"קריירה הספורטיבית" של שלומי קוט.

"בגרמניה רכבתי 1,100 קילומטר ללא דראפטינג כשהקאט-אוף היה 48 שע'". שלומי קוט | צילומים:באדיבות שלומי קוט

עוד כתבות בנושא 
גיא כהן מסכם שחייה של 70 קילומטרים ב-24 שעות 
מה זה ברווט ומי עושה את זה בישראל? 
למה אנחנו מתמכרים לספורט, גם אם הוא קשה? 

זה התחיל בהחלטה לעשות את הטרנסאלפ שדרשה ממנו להוריד כמה עשרות קילוגרמים מהמשקל, המשיך בכניסה מהירה מאוד לקהילת ספורטאי הסבולת בישראל וזה אומר השתתפות קבועה בישראמן, במרתונים שונים בארץ ובעולם ובתחרויות איש ברזל אתגריות בעולם כולל הנורסמן בנורבגיה הנחשבת לקשה מכולן.

אתגרים מטורפים

הטיזר לתחרות הקשה ביותר שהוא עשה עד היום ברכיבה היה בכלל בברווט (רכיבת כביש ארוכה רצופה) למרחק של 1,200 קילומטרים, שהוא הברווט הגדול מכולם שנקרא PBP (פאריס-ברסט-פאריס). בשבוע שעבר הוא חזר מתחרות שנקראת Race across Germany למרחק של 1,100 קילומטרים, אבל זה היה רחוק מלהיות ברווט.

"ב-PBP הייתי צריך לרכוב 1,200 קילומטר עם דראפטינג וקאט-אוף של 90 שעות, סיימתי אז ב-73 שעות וזה היה לי קל. בגרמניה הייתי צריך לרכוב 1,100 קילומטר ללא דראפטינג כשהקאט-אוף היה 48 שעות. התכוננתי לתחרות הזאת 7 חודשים ועד שלא סיימתי, לא האמנתי שאני מסיים את זה. זה היה קשה בכמה רמות מכל דבר שעשיתי עד היום", מספר קוט בן ה-48, רואה חשבון שאמנם החל לעסוק בספורט סבולת רק בעשור הנוכחי, אבל כבר הספיק לעמוד בכמה אתגרים מטורפים כולל תחרות אולטרה-מן בקנדה (מרחקים מעל לכפולים לעומת איש ברזל, בשלושה ימים – ד"ב).

17 רוכבים בלבד התקבלו לעמוד על קו הזינוק

הנתונים ההתחלתיים של "רייס אקרוס גרמני" אומרים הכל. 17 רוכבים בלבד התקבלו לעמוד על קו הזינוק כרוכבים בודדים, כשהרבה רוכבים אחרים הגיעו לעשות את המסלול הזה כקבוצה. שלומי קוט היה אחד מאותם 17 נועזים שהמשימה שלהם היתה לסיים מסלול מפרך ב-48 שעות. מסלול שהתחיל בעיר פלנסבורג שנמצאת בצפון גרמניה וגובלת בדנמרק והסתיים בגרמיש-פרטנקירשן שבאלפים בגבול אוסטריה, ושלפי אתר התחרות כלל 7,500 מטר טיפוס אבל לפי הנתונים של האפליקציות השונות ונתוני הרוכבים היו בו לא פחות מ-11,000 מטרים של טיפוס. החלק הקשה באמת הוא לעשות את כל זה בלחץ של זמן, כשמי שלא עומד בקאט-אוף של 48 שעות (או 53 שעות לגילאי 50 ומעלה) בעצם לא סיים את המרוץ בצורה רשמית.

סימולציות ממטולה עד אילת ועוד קצת

"כמי שמאמין ש"planning is everything" וכדי להתכונן כמו שחונכתי על ידי מי שלימד אותי להתייחס לתחביב הספורט במקצוענות, גל תיכון, רכבתי בשבועות השיא 25-28 שעות בשבוע שזה מעל ל-700 קילומטר", מספר קוט: "כדי לרכוב כמה שיותר הצטרפתי לקבוצת IGP, קבוצת רכיבה מקצוענית שרוכבת ורוכבת הרבה. בימי שישי רכבתי 200-220 קילומטר ובשבתות 260. עשיתי גם שתי סימולציות כמו ממטולה עד אילת וחצי הדרך בחזרה, אבל יש דברים שאי אפשר להתכונן אליהם. בסימולציה למשל אתה יודע לאן לרכב, אבל שם היו פתאום קטעי כביש שנסגרו ואז אתה צריך לחפש דרך אחרת, פתאום אתה נכנס לעיר מסוימת ומתקיים בה פסטיבל בירה. אז אלו דברים שגורמים לבזבוז זמן ואני כל הזמן הייתי מחושב עם הזמן. בסופו של דבר סיימתי בזמן של 47:23 שעות, כשזמן השעון שלי היה 47:55 דקות והורידו לי את הזמנים שבהם חיפשתי דרכים חלופיות. הלחץ הכי גדול שלי היה הקאט-אוף, במיוחד אחרי יותר מ-47 שעות ו-22 קילומטרים לסיום כשלא היה לי מידע אם יקזזו לי זמן או לא, ווזה אפילו גרם לי לרכוב את 30 הדקות האחרונות בתחושת נגד השעון ועוד בעליות של האלפים, רק מהחשש שלא אספיק להגיע. לדעתי זה היה המקטע עם הוואטים הכי גבוהים שלי בכל התחרות".

בסופו של דבר קוט היה אחד מחמישה רוכבים בלבד שהצליחו להגיע לקו הסיום בפחות מ-48 שעות, מה שמלמד שמעבר לכושר שלו כרוכב סיבולת יש הרבה משתנים אחרים שהביאו לעמידה באתגר, כמו למשל ניהול נכון שלו שהיה עבורו טבעי כמי שמתפרנס מעבודה עם מספרים. "מבחינה תזונתית ולאחר עבודה צמודה עם ד"ר שון פורטל ידענו שזה מרוץ שבו אשרוף 22-24 אלף קלוריות ואכניס 15 אלף, וזה עוד אחרי שאימנתי את עצמי לספוג 400 קלוריות בשעה במקום מספר הזהב של 300 כדי להגיע ל-15 אלף. היה לי צוות מלווה, וזה המקום להודות למוטי אוזל ולפג כהן, שישבו עם טבלת אקסל ודאגו לתת לי אוכל בדיוק בזמנים שנקבעו. כדי לצרוך 400 קלוריות בשעה שתיתי רק משקאות איזוטוניים ובנוסף אכלתי בארים וג'לים כשלפעמים עצרנו לקפה ופעם אחת אפילו עצרתי לאכול פסטה".

"בתחרות עצמה לא היה לי זמן למשברים"

מבחינת המצב הגופני, קוט מודה שהוא הפתיע את עצמו על הכבישים של גרמניה ואוסטריה: "באחת הסימולציות שעשיתי בארץ הגעתי למצב של "בונק" (Bonk) שבו נגמר הכוח. רכבתי ממטולה לאילת ו-100 קילומטר לסוף פשוט לא היו לי וואטים. בתחרות עצמה לא היה לי זמן למשברים מרוב שחשבתי על המספרים. אבל היו אתגרים. זה התחיל עם רוח צפונית מדנמרק וביום הראשון רכבנו ב-10 עד 12 מעלות. ידעתי שיהיה קר ובגלל זה ב-3 חודשים לפני כן ישבתי במשרד עם מזגן בטמפרטורה הכי קרה שאפשר כדי להרגיל את הגוף ועדיין איבדתי תחושה באצבעות. ביום השני הרגשתי את סינדרום התעלה הקרפאלית בשורש כף היד, והרגשתי מצוין גם את הרגליים שהתנפחו כי כל הזמן מדוושים והדם זורם למטה ולא עולה. אבל להגיד שמשהו פירק אותי? לא, הייתי ערוך מנטלית".

הרכיבה בת ה-1,100 קילומטרים כללה לא מעט טיפוסים ובעיקר גבעות מתגלגלות, והסתיימה בעליות קשות באלפים שם הגיע קוט לקו הסיום בלי יותר מדי זמן עודף כדי לסיים את האתגר הקשה בחייו, שהיה קשה ממש עד לרגע האחרון. "הסיום היה באצטדיון שאירח את אליפות העולם בסקי. 500 מטרים לפני כן עוד נתקעתי בשני רמזורים אדומים ומי שעובר באדום נפסל. מספיק שלא הייתי נכנס נכון לאצטדיון או מאחר בכמה דקות והייתי נפסל. שום דבר שעשיתי לא התקרב לקושי הזה והאלמנט המנטלי הקשה יותר מהפיזיולוגי".

שלומי קוט, כך מסתבר, הוא ספורטאי חובבן מזן נדיר שהביא את עצמו למצב מסוים שבו תחרות איש ברזל תהיה סוג של התאוששות עבורו. "בעוד 8 שבועות אני אשתתף באיירונמן ברצלונה למרות שלא רצתי מאז מרתון ניו יורק ולא שחיתי מאז הישראמן בינואר. אני חי את המרחקים הארוכים כדרך חיים והחלטתי לעשות בכל שנה תחרות איש ברזל אחת. הפעם, לאור אתגר הרכיבה, זה יהיה באוקטובר. בינתיים נחפש את האתגר הבא וכבר יש משהו בראש. אומרים שאקדח שמונח במערכה הראשונה יורה בשלישית, אני כבר במערכה השנייה".