"תהא זאת ללא ספק התגלות שלא היה לה אח ורע בחווייתך, ולמרות שחיפשת את החוויה הזאת, בכל מיני צורות לכל אורך חייך, סקס וסמים, כדורגל סמבה וקפוארה, רוק'נרול ובנג'י, וגלישה, בים ובשלג, וצלילה, ואופנועי שטח וים, ולא הגעת לתחושה הזאת שאותה לא תוכל לאחוז, שאין לה מתאר, שאי אפשר לתארה אלא באמצעות התנועה, בתוך המים…" סיפורו של מאיר נדב
מאת:מאיר נדב
צריחת הפתיחה תהלום בעצמות המרכיבות את גולגולתך ומשם ישירות אל אוזניך, תערבל את רעש הידיים והרגליים המכות במים וזרימת המים המכסים תעמם את הקולות הופכת אותם להד ואותך לטורפדו אנושי, מתביית, מתקן את הכיוון מעת לעת, נע בכיוון המשוער של עמידת המצופים האדומים על פני המים, חותר, מכה במים ללא הפסק, שמאל ימין ועוד פעם, מהר, מהר מידי, מהר מכפי שתכננת, המים מאבדים משקיפותם הכחלחלה אפורה, הקור נהדף מפני גלי החום שמפיק החזה והלב הפועם בתוכו, בקצב מהיר מידי, הולם כקסטנייטות בידה של רקדנית ספרדייה בסנגולי, הדם תובע את מקומו בחלל הצר של העורקים עד כדי שתוכל לשמוע את הזרימה בהם בצווארך, מתחברים לראש, מבעד לכובע השחייה הלבן העוטף, תוך שהקולות מתערסלים דרך המים המלוחים ומתמקמים על כותלי התוף של אוזניך ומשם בצורה ישירה פחות או יותר למעמקים האפלים של התודעה, אלה, שמתערבבים עם מעמקי המפרץ, הנקי בדרך כלל, אבל היום, מעשה שטן, כל הבקבוקים הריקים והברזלים הזנוחים והטיירים חסרי התועלת שהושלכו אל המים נדמים לרגע ככריש שאיים על עומר בדמיונו.
תהייה זאת עבורך, ללא ספק, הצפה של כל החושים, מגע כואב וקר עם המים, קולות עמומים שהתאיידו וכעת היו בעיקר קולות הלמות הלב, מראה הקצף הלבן שהעלו הידיים והרגליים המכות בים המלוח ובמים הכהים, מנסות לפלס דרך בין צרור השחיינים, בצרורות ולא בבודדת, כמו הרתק של המחלקה שנכנס לאטרף, ביום שלאחר ליל הצעידה לתוך אי הוודאות של המלחמה, מכסה את קירות הבית בקצה הכפר ממנו נשמעו הרעשים החשודים בסימני כדורים, חודרים עמוק, נספגים לתוך הטיח הרך והלא מוקשה, כדורים מכל המינים הסוגים הקְטרים, מחוררים את הקיר, צבוע בשכבה אחת של צבע לבן, שלא הצליחה להעלים את אפור הבסיס, החומר מונח על הקיר מקטעים מקטעים מחוספסים, גרגריים, והאישה הכפופה, ממלמלת, צועקת ואחר דועכת בקול חלש שנעלם וחזר ונאלם ונכבש ואז יצא, וכמעט לא נשמע, "חראם, חראם," חדל אש צועק האמנטאל ודממה שחורה משתררת, הסמל הארוך משתעל את השיעול עתיר הניקוטין שלו אל מול האבק שעולה מן הקיר ומן הדרך, מסמן לכולם לשכב, כולם מסתכלים סביב, מה זה היה, היתקלות? היכן האויב? למה הפסקנו לירות? חדל קשקשת ברשת, אבל הרשת שתיפער בקיר הזיכרון מטרטרת, אינה מניחה ואינה נחה, הטעם מלוח, די צפוי, של המים, מתחת להם בנות טעם של המשקה האיזוטוני הלימוני שהֵעֱרֶתָּ אל קרביך מאז הקימה בבוקר, וגם בנות טעם של לבנדר, או שמה זו בת ריח, ובמיוחד טעם האספרסו, נטעם בהיקף הלשון, חלק שלא נשטף עדיין ע"י המים המלוחים שנפלטו באופן רפלקסיבי מפיך.
האהבה תאפוף את גופך מלווה כמו מכרה וותיקה. כוסית ניו-אייג'ית, האמנטאל יגחך לעברך, מתוך צרור הזיכרונות שזולג מקיר הזיכרון, פיסות של זיכרון שאינך יכול להניח להם, חמש דקות בתוך המים ואתה מתחיל לדבר שטויות. מה יהיה? הא? הא? לא, עדיין לא תוכל לצפות לגיחתה המרנינה של מאדאם פומפידורה- אדרנלין, לתוך הגוף, מפאת המאמץ הגופני. לא. משהו אחר יזרום בתוך הגוף, מעל ומתחת לעורך, התחושה שתעלה בך בתגובה להתנהלות הצפויה, החלקה, לשרירים שיובילו אותך בדרך בטוחה, גם אם לא מנווטת היטב, לוקחים אותך למחוז חפציך, יוצרים עבורך דרך בהירה, בה קיים קשר חד חד ערכי בין המאמץ לבין התוצאה שציפית לה. זו חוויה שיכולת לייחל לה אך אף פעם לא חשת את הליניאריות הזאת מופיעה במהותך, ביחסיך, בחיים האמיתיים שמחוץ לתחרות, שמחוץ למים, וכעת תחוש בה באופן הפשוט ביותר, בעיניים חצי עצומות, ממוקדות, מאפשרות את ההתכוונות הגדולה ביותר, המדויקת המסונכרנת והמסנכרנת, ובעיקר הזורמת בגוף, בשרירים, כמו היית מוליך חשמלי של התחושה שתבוא לידי ביטוי בתנועותיך, שתיעשינה כעת מדודות, מדויקות, קצביות, כמעט מנותקות מן הנעשה סביב, למעט בעת הוצאת הראש מהמים לצורך תצפית אל המצופים האדומים המסמנים, הנעים מעט עם הרוח והגלים הקטנים, קשורים לעוגן המקבע אותם.
מסמנים מה? מסמנים את הכיוון שכה חסר בחייך וכעת הוא בהיר כל-כך? מה צריך יותר משלושה מצופים אדומים, עולים ויורדים במים הכחולים, מסמנים את המוחלט בעומק המפרץ כדי לחוש הארה, שמחה אמיתית. מדוע תזדקק להודו ולאשראם במורדות ההימלאיה אם החוויה הזאת של הניתוק המחבר מצויה תחת ידיך, מספר דקות לאחר שתִגבר על החרדה להיכנס למים האפלים והגועשים ממאה וארבעים הגופות, חבריך וחברותיך למקצה הקשישים של האולימפי, חטובים בדרך כלל, גברים ונשים, עטויים בגדי ים צבעוניים וכובעי שחיה לבנים ומשקפי שחיה מכל הצבעים, בהירות כזאת, שתאפשר לך לחוש לרגע בעולם מושלם, שבו אתה שולט, שליטה ללא מצרים, כלומר, בחיים, בזמן אמיתי, במעמקי מפרץ אילת, בדרך לשלושת המצופים האדומים שיסמנו עבורך את מחצית המרחק של השחייה, כשהמפרץ משמש רחם ענק, והמים הכחולים אפורים, מי השפיר ואתה עטוף ברחמים.
וכל הזמן הזה, של ההתחברות הליניארית לגופך ולשרירים יהיה שרוי השקט על נשמתך ולא תזדקק לחשוב על מטרותיך ועל הישגיך ותהייה המטרה וההישג והפעולה להשגת ההישג והתחושה שתעלה בך תדמה לתחושה ברגע ההולדה של ילדיך, כל אחת ואחד מהם, התמזגות מלאה עם משהו שהוא מחוץ לך וגם חלק מנשמתך, שהוא אתה וגם זר לך, מוכר וגם אחר, כל כך שונה תהייה בעיני עצמך, אבל בו בזמן תדע, יותר מבכל רגע אחר בחייך כי זהו אתה עצמך, לא במובן של האגו שלך אלא יותר במובן של התחברות עם אובייקט חמקמק, שהיה חמקמק, כל השנים וכבר הפסקת לרדוף אחריו ויהיה ברור לך שמצאת אותו, למרות שאי אפשר יהיה לאחוז בו, להגדיר אותו באמצעות המילים החלקות מרובות המשמעות, ולא ניתן יהיה לכנות אותו בשם, ואולי, ברגע שתצא מן המים, ברגע שהמצופים האדומים ייעלמו מעינך, גם אותה מציאה תלך ותאבד את מגעה בנשמתך והתחושה החמה תתפוגג, ותקוותך ששיירים ממנה, רסיסי זיכרון רעננים, יחולצו מעת לעת כדי לתבל את השגרה.
תהא זאת ללא ספק התגלות שלא היה לה אח ורע בחווייתך, ולמרות שחיפשת את החוויה הזאת, בכל מיני צורות לכל אורך חייך, סקס וסמים, כדורגל סמבה וקפוארה, רוק'נרול ובנג'י, וגלישה, בים ובשלג, וצלילה, ואופנועי שטח וים, ולא הגעת לתחושה הזאת שאותה לא תוכל לאחוז, שאין לה מתאר, שאי אפשר לתארה אלא באמצעות התנועה, בתוך המים, החמצן ניתן במשורה, קרוב לסף החנק, השרירים מתאמצים קרוב לסף חומצת החלב והתודעה תיעלם ואז תופיע במקומה התחושה הזאת, זאת שאינה שלווה ובוודאי אינה נוחה, אלא שהיא כמעט מושלמת, מרגישה כל-כך נכון במקומה, כאילו הייתה שם תמיד ומישהו הסיר את הקטרקט מעל הקרנית שלך, כל ישותך כמהה אליה כחיבור לדמות אהובה שלא ניתן היה לגשת אליה וכעת היא תופיע באופן שאינו צפוי המגביר את הפתעת הפגישה ואת עוצמת האהבה הפורצת, מאיימת למוֹסס בחוּמה, גורמת לדמעות לשטוף ולזיעה לפרוץ מתוך הנקבוביות מזככת את נשמתך.
והאיש הזה שישחה לפניך, בשחיית חזה, אינו מאפשר לעקוף אותו כי התנועות שלך מדודות, ואתה חושש לשנות מקצבן שמה תּאבַד התחושה החשמלית הראשונית החמקנית, ובו בזמן כועס על עצמך הישן, חושש לוותר על המטרות הותיקות שקיבעו אותך אך גם נתנו לך סוג של ביטחון, על ההישגיות ועל התחרותיות ועל התאווה ועל הבלי העולם הזה, גם השחיין הזה, שחיין החזה, הוא לא יצליח באמת לקחת ממך את התחושה שאופפת אותך ומונעת כאב ואכזבה, וגם הצריבה שתחוש לא תקלקל את התחושה השלמה, ולא תצליח להסיט אותך מן ההתכוונות הפנימית, ולמרות התמיהה שתחלוף בראשך, יודע שאין מדוזות במפרץ אילת והמחשבה כי זהו דג רעיל תחלוף, אך לא תישאר שנייה אחת מיותרת, וגם העצירה של השחיין לפניך, את שחיין החזה הצלחת לעקוף, ומבט התמיהה בעיניו מבעד לעדשות השקופות המכוסות אדים על משקפי השחייה, והפחד והמצוקה ואחר ההבנה כי אין מדובר בסכנה, כל אלה לא יצליחו להסיט אותך ממטרתך הממומשת בכל רגע של תנועת ידיך קדימה, אחת בעקבות השנייה, ערסול האגן במים, סיום הגריפה מעל אגן, בהתאמה, בכל בעיטה שלך במים ובכל נשימה בצד שמאל ולאחר שלוש תנועות בצד ימין של אותו גוף.
וגם כשתזמין את אותו שחיין, לשחות מאחור, כדי להקל עליו את השחייה, לאפשר לו לעשות דרפטינג, כל אלה לא יסיטו אותך מן התנועה התודעתית שלך קדימה ולא תרגיש מוביל או מובל ועדיין תהייה שרוי בתוך התחושה הזאת שכבר אין לכנותה אהבה ועדיין תחסר מילה אחרת, טובה יותר במקומה.
אתה תגיע אל שורת המצופים ועדיין תהיה בתוך התחושה השלמה ולרגע לא תשמח שהגעת למחצית הדרך במסלול השחייה ולא תתרונן מן העובדה כי עברת כברת דרך וחלפת על פני משוכה פסיכולוגית משמעותית, מחצית המרחק של השחייה, אלא, בדרכיך מן המצוף הראשון למצוף השני תחלוף בראשך המחשבה שאולי חבל שתסיים את השחייה ותאלץ לאבד את התחושה השלמה שפגשת, ללא כוונת מכוון, ושעליה אתה מתקשה לוותר וכבר חסר אותה, מתגעגע עליה עוד בזמן שהיא אתך, רק משום שהמסלול עומד להסתיים, מטבע הדברים, אבל אפילו מחשבה זאת לא תצליח לקעקע את התחושה הנכונה של השלמוּת ועדיין, חובט במים באותו קצב ובאותה עוצמה, תשתדל להקשיב לשרירים, למתח שלהם, לארבע ראשי הנע קלות מטה, ולדו ראשי שמתכווץ למול דחיפת המים, ולחיכוך של פנים הירכיים זו בזו, מוודאות שאינן מתרחקות זו מזו, ממקסמות את יכולת הדחיפה של הרגליים וכפות הרגלים, ולשרירי הידיים שמתאמצים ונמתחים קדימה, ואפילו לכאב העמום בכתף, זה שלא עוזב מאז התאונה עם האופנוע, וחודר לך לתוך הנשמה מעלה לפריים את הטרטור בנועיימה, תחת גשר החי"ר, מחצית המחלקה למעלה, והשחר עולה אל מול הפרצופים הנאנקים של חבריך, ולמרות הזיכרון הקשה, לא תהיה מוטרד, כל אלה לא יצליחו לנתק אותך מן התחושה היקרה מפז, ותשים אל לבך, כמה שאתה מנסה לתארה, את אותה תחושה, היא חומקת, אינה יכולה להביא את עצמה במילים, אבל בהחלט מביאה עצמה בשפת הגוף ובשפת התנועה.
וכבר תחלוף על פני המצוף השלישי ותפנה לנקודת ההתחלה, עוד שש מאות מטרים, הקצב מתון, דוק ערפילי יכסה את משקפי השחייה שלך, כובע השחייה הלבן יתקפל כלפי מעלה, מאיים להתעופף מעל לראשך, ואתה תעצור את השחייה לרגע, ועדיין תודעתך תנוע קדימה, תסיר את הכובע מעל ראשך, תוחב אותו לתוך חליפת התחרות, בחלק הקדמי, תמשיך לשחות, תשמור על המתח של השרירים וכבר תרגיש את קוצר הנשימה ועדיין האיברים ממשיכים להכות במים והבועות ממשיכות לצאת אל תוך המים והשאיפה של האוויר נשמעת מתונה, מגיעה לעומק החזה, ממלאת אותו ונשארת שם מספר שניות והחמצן נשאב מן הריאות אל נימי הדם הדקים ומשם לעורקים ושוב נפלט האוויר המשומש לתוך המים, והתחושה ההיא שהפכה כבר להרגל עדיין תלווה אותך והמבטים יחברו אותך אל פרצה בין שני מלונות על החוף המשמשת כנקודת ציון כללית שאליה אתה תכוון את עצמך, נמצא לבד, ותרגיש מחובר לכל העולם, תזכור את העצות של קובי, ותניח להאמנטאל להיעלם בתהום הנשייה, ותבין שאלו הסימנים, לעתיד לבוא, שיאפשרו לך להיפרד, מן הדמויות שכפו עצמן עליך ולקבל עול רצוי, גם אם בעוד מספר דקות תאלץ לוותר על התחושה שבאה בשרירים, ותוותר על התמונות שליוו אותך עשרות שנים, ומארמון הזיכרון הישן יתמוטט אגף שלם, מלא הוד אך מיותר ובאותה נשימה תדע שהתחושה הזאת תלך איתך, תשקע בים התחושות שאתה נושא עמך ותוכל להיות שם כשתבקש אותה, למרות שלא בטוח שאפשר יהיה לתאר אותה לאחרים.
תהיה לבד בלב ים. רוב השחיינים מימין, לא נזקק לקרבה של השחיינים האחרים כדי לחוש בטוח. הכיוון יהיה לך ברור למרות שהרֵאוּת התקצרה, ותשחה עד המטר האחרון של המים משתדל להאריך את החוויה, למשוך את התחושה, עוד, תשמע במעומעם את חבריך לקבוצה מעודדים, צועקים את זמני השחייה, אומרים, קדימה קדימה, מה שיזכיר לך את מדריכת השחייה הראשונה שלך, אירנה, עלמה ארוכת איברים עם טון דיבור של חייל מארינס, מעודדת, כאשר אתה מבצע נכון את התנועות במים, דוואי, דוואי, יופי, קדימה, שמור על קצב.
לחלקים הקודמים
———————————————————————————————————
מאיר נדב הוא טריאתלט חובב מלהבים, סופר ופסיכולוג ראשי במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. לפני פחות משנה השתתף בטריאתלון אילת במקצה האולימפי. שלוש וחצי השעות שחווה בתחרות היו עבורו 'אירוע מכונן' בחיים, נובלה קצרה פרי עטו על האירוע
