"למה הייתי צריך את זה לכל השדים והרוחות? מדוע לא להסתפק במרחק הספרינט הקטן והסימפטי, לעשות את התחרות בקצב האיטי שסיגלתי לעצמי, ליהנות מן הנוף של המפרץ, מן האווירה? קובי זיהה את מבט הספק שעלה במבטי." המשך סיפורו של מאיר נדב 

מאת:מאיר נדב

אני מבקש להבהיר. איני חסיד שוטה. בדרך כלל אני נחשב לאדם ספקן, בודק בציציות, פוסח על שני הסעיפים, וגם עם קובי נהגתי כך בתחילת היכירותינו, אבל לאחר שמונה שנים של אימונים משותפים, תוך שאני צופה בהתנהלותו למדתי להכיר את האינטגריטי של קובי בענייני טריאתלון. בכל הביקורים שלי בביתו קובי מארח אותי בסלון ולעיתים אנו נכנסים לחדר העבודה הספרטני שלו- שולחן מחשב ומדפסת, מדף עם מספר ספרים- כדי לגלוש לאתר בייקס-אר-נוט-טוייס בחיפוש אחר פריט אינפורמציה זה או אחר עבור האופניים.

למרות סקרנותי הרבה הוא נמנע מלהכניס אותי אל המקום המיוחד, מקדש מעט, זה המוסתר מעיניים לא מקצועיות שאינן יודעות להעריך את השפע של המוצרים ואת הדיוק והסדר, את המקצועיות חסרת הפשרות שנהוגה בחדר הזה שקובי מכנה אותו הסליק. המקום שנראה מבחוץ כמו כספת-דלת פלדלת ודלת חיצונית מסורגת, נעולה במספר מנעולים- המחסן של קובי. לכן, בבואי לביתו לצורך המשך ההכנה לתחרות, אני מופתע כאשר הוא יוצא לקראתי, מכוון אותי אל מעבר לדלת הכניסה, לאורך כְּנָף הבית.

אני נותר חסר מילים כאשר הוא מחווה בידו ברוב טכס אל הדלת הפתוחה לרווחה ומכניס אותי אחר כבוד למחסן המואר, המפואר, בעל המדפים המסודרים והסטנדים, קודש הקודשים. אני צועד פנימה בחשש, נוטל נשימה עמוקה, וריח גומי של צמיג מעורב בניחוח וורדים מקדם את פניי. מסתבר שקובי עסק, דקות לפני בואי לביתו, בבדיקת הטעם והחמיצות של משקה איזוטוני חדש וריחו של זה נישא באוויר המחסן. אני מודע לגודל השעה, למשמעות המחווה של קובי כלפי.

קובי מתרשם מחרדת הקודש שאני מפגין, מכחכח בגרונו ומתחיל את ההסברים על כל פריט בתצוגה. אני שומע רק חלק מההסברים של קובי על המחסן ותכולתו, מהנהן בראשי לעברו לסמן לו כי אני מקשיב. הוא מדבר ועיניו מלטפות את החימוקים של האופניים, בודק כתם בלתי נראה על שלדה אחת, נוטל סמרטוט מקופל שמונח במגירה בשידה של כלי עבודה, מגיש אצבע לפיו, מורח את הרוק על הכתם ומוחה אותו בעדינות באמצעות הסמרטוט. על הסטנדים מונחים בסדר מופתי, חמישה זוגות אופניים.
 
זוג אחד, אופניים בצבע כחול, טְרֵק מָדוֹן, פוּל קַרבּוֹן-דור 3, פוּל אוֹלְטֶגְרַא, "זה לעליות," קובי מסביר, "השלדה בנויה כך שעיקר העומס נופל בחלק הקידמי וגורם ליעילות העברת הכוח, ולאפשרות לדווש בעמידה ביתר נוחות."

זוג שני, שלדה בצבע שחור מתוצרת קוּיְטָה, קְרֶדוֹ אוּלטרא, פוּל קַרבּוֹן- דור 3, פוּל אוֹלְטֶגְרַא, גלגלי תחרות מועטות סִיכִים, לתחרויות ארוכות, כגון חצי איש ברזל, ואיש ברזל, "גם קלות וגם חזקות" הוא לואט אל האופניים תוך שהוא מלטף את הכיסא המיוחד שאמור לנוע עם הישבן במהלך  רכיבה.

זוג שלישי שלדה צבע אדום מתוצרת אוּרְבָּה, אוּרְדוּ10 , פוּל קַרבּוֹן-דור 3 מעבירי דוּרַה אֱיְיְס לתחרויות עילית הדורשות מהירות, "אלה, באירונמן באוסטריה הגיעו לשישים בירידה," הוא מעדכן אותי.

זוג רביעי, קְלַיִיְן, שלדת אלומיניום, מעבירים של שֶׂימַנוּ 105, שמונה עשר הילוכים, למחנות אימונים בחו"ל, כדי שחלילה, "אם יחטפו מכה בעליה ובירידה מן המטוס, שלא נאכל את הלב,"  מסביר קובי.

זוג חמישי, אופני גָארִי פִישֶׂר, בולמים הידראוליים מלפנים ומאחור, לרכיבת שטח, כאשר מזג האוויר קר וכבישים חלקים אינם מאפשרים נסיעה, ועדיין עולה הצורך לדווש.

בארונית בעלת דלתות זכוכית הוא שומר את חטיפי האנרגיה, את הג'לים ואת קופסאות האבקות של המשקאות האיזוטוניים, ראשונים לתאריך התפוגה, קדימה. קובי מסביר את צעדו יוצא הדופן, חשיפת המחסן וקרביו בפני בכך ש"עכשיו שאתה נכנס באופן רציני לעולם הטריאתלון, אני חושב שכדאי שתראה איך צריך להתייחס לאופניים."

לאחר הקדמה מרגשת זאת, הוא נפנה לתדריך שהחל בו אתמול, תוך שהוא מרכיב עבורי נרתיק מיוחד בקדמת האופניים, לטובת ג'ל האנרגיה שאותו אאלץ לצרוך במהלך הרכיבה. פניו מופנות אל הרמה של האופניים וידיו עסוקות ברצועות של הפאוץ'. הוא ממשיך מאותה נקודה בה הפסיק אתמול, בעת אימון האופניים, מניח כי אני זוכר מה הוא אמר. הלחץ הקל בשלפוחית מקל עלי השליפה מן הזיכרון.

"דבר שני, כל השבוע הקרוב, תאכל פחמימות. תזכור, זה לא הזמן לשמור על דיאטה, אל תעשה חשבון לקלוריות, תאכל פסטות, אורז, אורז עם עדשים. לחם מלא, בשעת הדחק גם לחם לבן ופיתות זה טוב, בורגול, חיטה. לא ממתקים… אני יודע, בעסה. נכון ששוקולד זה גם פחמימות, אבל, לא מתוקים. זה סתם יגרום לך לעלות במשקל, יתפרק מהר ולא יתרום לניצולת השריר. תעלה את כמות הגליקוגן בשרירים. זה מאוד חשוב, זאת המשימה."

הוא חיפש את המילים, שותק לרגע, רעש הסקוצ'ים הנפתחים ונסגרים תחת ידיו נשמעים היטב בחלל המחסן ואז, בטון מחנך מורתי רציני הוא אומר,
"אתה מבין, התחרות מתחילה שבוע לפני, אתה כבר עכשיו בעיצומה של התחרות. אם לא תעשה את הכי טוב עבור הגוף שלך עכשיו, ביום התחרות הגוף לא יעמוד במעמסה." קובי מעביר את הידע שלו אלי, פוחד שמה ישָכַח קצה של רעיון, מקדים את המאוחר, מדבר מהיר וסדור.

"תארגן לך את התיק תחרות יומיים לפני, תכין פנימית סְפֵּר וחולצים ואל תשכח את המשאבה בבית כמו שקרה לך בתחרות בקיסריה." חשבתי שאף אחד לא שם ליבו לכך שרכבתי בתחרות בקיסריה ללא המשאבה שלי. קובי רשם זאת לפניו. הרכנתי ראשי מקבל עלי את האשמה בהכנעה. הוא המשיך בתוכחה שלו, "לא נעים להיתקע עשרים קילומטרים לפני שטח ההחלפה. אף אחד לא ייקח אותך בחזרה. תצטרך ללכת את כל הדרך על נעלי הרכיבה הלא נוחות."

הוא מגביר מעט את מהירות דיבורו. זיעה מבצבצת על שפתו העליונה. מבטו מבעד למשקפי השמש אותם אינו מסיר למרות כניסתנו אל המחסן, אטום, כמעט ואינו מסתכל אלי ישירות, אישוניו נעים מצד לצד, שרירים בצידי פניו נעים וקמטי הצחוק לאורך פניו מודגשים כעת, מתחת לזיפי זקן בני יום.

הוא מתנשף קלות. לאור הפלורוסנט של המחסן, מראהו חייזרי משהו. אני סורק בעיני רוחי את לוח השנה התלוי על המקרר בביתנו שציוריו של מיכאל ליפל מעטרים אותו,  מוודא לעצמי כי אכן נותרו שישה ימים למועד התחרות. "לילה לפני התחרות תבקש שמישהו יקריא לך את רשימת הציוד ותוודא שכלום לא חסר. תכין רשימה, אל תתעצל, אל תסמוך על הזיכרון שלך…"

ביום התחרות, אתה קם בחמש וחצי. חמש וחצי. לא רבע לשש ולא שש. לפני שאתה הולך לישון וידאת כי המספרים על הידיים והרגליים כבר רשומים בטוש שחור, רגל שמאל מאחור, הגיל והאוֹ המסמן את האולימפי על הדו-ראשי." הוא מחייך לעברי בפעם הראשונה היום, מעגל את האגודל והאצבע של ידו השמאלית לצורת האות אוֹ וחוזר על המילה "אולימפי," שב למבעו הרציני, וממשיך בדבריו,

"מספר החזה על צווארך מיד כשאתה קם. את הצ'יפ תשים כרוך על הקסדה ועם ההתעוררות תניח אותו על הקרסול, שלא ילחץ אבל שיהיה צמוד לרגל. בבוקר אתה צריך זמן בעיקר כדי להתארגן מנטאלית, להבין שאתה הולך לעשות את זה. להטמיע את הרעיון שזה אפשרי עבורך, לשכנע את עצמך."
המשכתי לשמוע את קובי, מחשבותיי מטפסות לאזורים מסוכנים והרהורי כפירה עולים בי.

למה הייתי צריך את זה לכל השדים והרוחות? מדוע לא להסתפק במרחק הספרינט הקטן והסימפטי, לעשות את התחרות בקצב האיטי שסיגלתי לעצמי, ליהנות מן הנוף של המפרץ, מן האווירה? קובי זיהה את מבט הספק שעלה במבטי.

"עכשיו תקשיב לי טוב. כל העניין בתחרות האולימפית זה הריצה. זה החלק הכי קשה, גם בתחרות הספרינט אבל במיוחד בתחרות למרחק האולימפי. הגוף אחרי מאמץ של יותר משעתיים ואתה צריך לרוץ עוד שעה. הגוף צריך דלק. לכן, תקשיב טוב, תפנים ותבצע."  הוא היה אופטימי. לרוץ עשרה קילומטרים בשעה אחת. אתה מבין, אחרי כל המאמץ הזה של השחייה והאופניים הוא רוצה שארוץ באותו קצב שאני רץ באימונים.

הדחיפות בנימת הקול של קובי מזכירה לי את הוראותיו של האמנטאל המ"מ, בתדריך היציאה לליל הצעידה לכיוון הכפר ירין בדרום-לבנון בלילה חשוך במיוחד, בתחילת 1978, בבסיס גָ'לַמֶה ליד נהרייה.  מבצע ליטאני.

האם זו המוטיבציה שלי כעת? להתגבר על פחדים? להתעמת עם מה שהאמנטאל מייצג, עם הבוז שנשקף בעיניו למול ההיסוס הקטן ביותר על שאלה מיותרת שהעידה על ספק בצדקת החלטה מבצעית, צחוק מזלזל למול מבט מנותק ובוהה במטוס בדרך לצניחה? כזה היה האמנטאל. עברו שלושים שנה. לא השתחררתי ממנו?, גם כעת אני מנסה להראות לו שאני יכול? שאני לא מפחד?

לא, לא פחדתי פחד מוות כמו בלבנון. סמכתי על קובי ועל עצמי, אבל המחשבות על האמנטאל ועל הצעידה המהירה בליל חורף קר, נטול אור ירח, רצועת המרגמה מטביעה חותם בצווארי וה M16 הארוך נחבט אל המחסניות שבאפוד, עוררו בי מחשבות ישנות שחשבתי שהכחדתי לפני הרבה שנים.
פיסת הזיכרון הטרידה אותי, מתגנבת לתוך מחשבותיי לפני התחרות הראשונה שלי באולימפי, גוזלת ממני את האנרגיה ואת הפוקוס שכה נזקקתי להם.
קובי ממשיך לדבר אלי, קולו והוראותיו חודרים מבעד לשרעפיי ולתמונות החושך ומכשירי הקשר המטרטרים שוב ושוב בלחש נחשי, מפרים את הרעש של הרגליים המתמודדות עם האבנים והשיחים על הציר, פולטים מידי פעם הוראה קצרה,
"7ב' סגור מרחק,"
כחכ..כחכ..
"רות, רות."
כחכ..כחכ..
"רות סוף."

ריח אניס זעתר ושמן 1560 מציף את בלוטות הריח. "בכל עשרים דקות אתה לוקח ג'ל, החל מרגע העלייה לאופנים ועד הרגע שאתה יורד. זה ייתן לך כוח לאופניים ולריצה. אתה לוקח איתך לאופנים לפחות ליטר וחצי של משקה איזוטוני, אחרת תגיע מיובש לריצה, לא יישאר לך כוח." החלטתי שאקח גם שני ג'לים לטובת הריצה עצמה בכל עשרים דקות.

"אל תשכח את קפסולות המלח, קצת אחרי תחילת הריצה, אחרי בערך רבע שעה, תיקח שתי קפסולות עם מים בתחנת השתייה, אחרת תרגיש חלש בחמשת הקילומטרים האחרונים של הריצה." זה עדיין נשמע לי כמו הכנה למלחמה. כעת לא יכולתי לסגת. קובי תלה בי את עיניו מצפה ממני לתת את מלוא יכולתי לטובת התחרות.

לחלק א'
————————————————————————————————–
מאיר נדב הוא טריאתלט חובב מלהבים, סופר ופסיכולוג ראשי במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. לפני פחות משנה השתתף בטריאתלון אילת במקצה האולימפי. שלוש וחצי השעות שחווה בתחרות היו עבורו 'אירוע מכונן' בחיים, נובלה קצרה פרי עטו על האירוע