"האדם הוא חיה שתמיד מתחילה מחדש. אבל מה הוא מתחיל שוב ושוב? את שגיאותיו, או את הקמת פיגומיו הרעועים שמצליחים לפעמים לרומם אותו קרוב מאוד לשמים?" מתוך הספר הדוח של ברודק של פיליפ קלודל.
מאת:ניר אלתר
התחלנו מחדש, כעת עוד 31 שבועות לתחרות הגדולה. איך סופרים 31 שבועות לאחור? בסבלנות. איך בונים תוכנית אימונים שנפרסת על שנה שלמה? לרוב את השאלות העוקבות האלה ניתן ל"השליך" על מאמן כשהוא בסביבה. לא חסרים לנו מאמנים טובים בסביבתנו שיודעים לבנות, כראוי, עונה. לפני מספר חודשים גלגלתי בביטחון מלא את המשימה על המאמן שלי, לתומי חשבתי, האחריות הוסרה. לא כך קרה, נדרשו מספר רגעים של דממה עד "שהפצצה" תוטל, "ניר" אדוארדו אמר "אנחנו צועדים בדרך לא דרך, דרך לא סלולה, נאלץ לפלס לעצמנו שביל בנוגע לאימונים, בנוגע לתזונה ומה שבטוח הוא שפיזיותרפיסט צמוד הוא חובה ושינה הרבה שינה".
"מטיל פצצות" אדוארדו המאמן
ההדף לא אחר לבוא והוא הכה, מכה עוצרת נשימה. כעת ברור לי יותר מה יהיה האתגר של השנה. לא המרחק הוא האויב. הוא משמש רק כהגדרת גבולות המערכה. הספק, הספק הוא המכשול והאתגר של השנה. מההתחלה הוא ישנו, הוא קטן אבל "קרוב" ולזכותו יאמר שהוא מניע, בסופו של דבר כשופט עליון יש בכוחו להכריע ובכוחה של ההתמודדות איתו אף להכניע-אחד משנינו.
רכיבת שבת, לפני מספר שבועות, היא דוגמא טובה. "יום שבת גשום ואת במרפסת.." בקע השיר של כנסיית השכל מהרדיו, הנהנתי בהסכמה -יום שבת גשום… נצא לדרך, לשון רבים מצביע עלי ועל האופנים. תבינו, יש להם אישיות משלהם. הדרך המישורית, של כביש 4, מתחלפת במהירות לנופים של גבעת עדה ומשם מתגלגלים לעמק יזרעאל.
"עם פלטה 54"
עם פלטה 54 לכיוון בית שאן ואני מתחיל אימון עליות. הגלבוע זמין, טיפוס פעם ראשונה, טיפוס פעם שנייה. אימון של 6 שעות המזמן את כל האתגרים הכרוכים ברכיבה על אופניים ובסיומו ישנו סיפוק. בסילוק לשוני זריז,משל היו חליפת שחייה בשטח החלפה, נשמטות שתי אותיות והספק נגלה. האם די בכך בכדי להתאמן לרכיבה של 420 קילומטר עם הגבלת מינימום של הקצב הממוצע?.
אותו אימון שבת היה הארוך של השבוע. כל שבוע אני מקבל מערך אימונים שבועי. זהו מסמך הבנוי מאבנים קטנות של אימונים אשר נערכו בקפידה, על בשרי למדתי שאסור להזיז או לשנות את סדרם או את המקצבים שמסתתים כל אבן לצורתה. ניסיתי כמובן להזיז, לשנות ולעיתים מתוך חוצפה, באימון מסוים הקצב עלה או עקב עייפות אימון נדחה והושלם בצמוד לאימון הבא. הנקמה לא איחרה. כל אבן ואבן דורשת את כבודה. על עף שתחילת, כל דחייה במחשבה צלולה, סופה תמיד במקום לא נודע. על כן המשפט "ראה וקדש" מתאים למערך היחסים שנוצרה ביני לבין תוכנית האימונים שלי.
כשמבינים את מערכת היחסים הזו, ביני לבין תוכנית האימונים שלי או יותר נכון ביני לבין סופר הצללים של התוכנית- אדוארדו, אפשר להבין איך מתאמנים שבוע לאחר תחרות "איש ברזל" כאילו כלום לא קרה ( בדגש על כאילו). כאילו כלום לא באמת נעשה. פחות משבוע עבר ורק עם יום אחד מנוחה, הרבה מאוד אמבטיות קרח שעוקבות אחרי סאונה רטובה וסאונה יבשה.
אני שוב בבריכה, אימון מאיות, הקצב הפתיעה. האימון בתחושה שהנה, עוד רגע זה נגמר, כלומר אני נגמר. זרימה לא הייתה שם וגם לא הקלילות או הציפה מה שהיה שם זה פשוט מאוד "תהליך", עשייה. הרכיבות, כרגיל, מלוות בפטפוטים לעננים שיזיזו את הבטן השמנה שלהם ויתנו קצת מקום לקרני השמש.
"ריצה, ריצה וריצה…"
לבסוף ריצה, ריצה וריצה כי, גם לעבודה, צריך ללכת "בשבוע מנוחה". שבוע מנוחה, חזרה לשגרה, עם זאת הוא מאופיין עשייה, עשייה, עשייה, אולי זו המנטרה שמתאימה לשנה הקרובה? האם מתוך היראה שלי מפני התחרות הגדולה אשפוט את עצמי בדרך הקלה או החמורה? מכאן אף פעם לא ברור לי האם תבוא הקללה או הברכה?
כל כך הרבה מחשבות על עשייה. יש להם זמן להתפתח בחממת האימונים בזמני המנוחה אך כנראה שההובלה בטוחה יותר בידי העשייה עצמה. בייחוד כשאני יודע כמה בר מזל אני בזה שאני עושה את מה שאני רוצה, אתה מה שאני אוהב! שבת הגיע ואיתה הריצה האחרונה, זהו נגמר, רק שחייה קצרה, שעה בערב ואתחיל להתכונן לשבוע הבא.
הפוסט הקודם של ניר אלתר- מעבר לאיש הברזל
ניר אלתר– בן 24 תושב כפר סבא.
תחביב-שחיה. אהבה- רכיבה. עבודה- ריצה.
אדוארדו פיינקלשטין
מאמן יליד ברזיל. עובד ומתגורר בסינגפור. היה בתפקיד המאמן של פרויקט המצוינות בפנימייה של מכון וינגייט. משפט מאפין – "hard is good"
