268 כובעים כחולים מבצבצים מהמים של מפרץ הריביירה הצרפתית, מכסים את ראשיהם של ראשוני המתחרים המזנקים לאליפות העולם באיש ברזל 2023, הראשונה מחוץ לגבולות הוואי, מושב הקבע של האליפות. אני מתמקם בקו הראשון של השחיינים במטרה לאפשר לעצמי לתפוס מקסימום מסחף הגרר האדיר שמושך קדימה בעת זינוק של עשרות שחיינים למים. אני מצליח להיות על גל הסחף, להנות ממנו ולמצוא רגליים איכותיות להתמקם אחריהן לאורך השחייה.
לכתבות נוספות בנושא:
ליידלו הוכתר לאלוף העולם הצעיר בהיסטוריה באיש ברזל, פרודנו נפרד בדמעות
הריקוד האחרון של יאן: לקראת אליפות העולם באיש ברזל
113 קילומטרים של כאב: סיכום אליפות העולם בחצי איש ברזל
רגליים טובות הן מה שכל שחיין מים פתוחים חולם עליו. הכוונה היא לרגליו של השחיין שלפניי, בתקווה שיהיה נווט טוב, שישחה בקצב מהיר ויציב המאפשר לי להנות בקלות מפייסינג ודראפט איכותי. במילים אחרות – ימשוך אותי קדימה ומהר.
השחייה היתה מעולה. עברתי בין שחיינים שאפשרו לי להתקדם ביעילות ומהירות קדימה ולסיים את השחייה בקצב טוב. אני מתכנת את הגרמין כך שאקבל התראת רטט כל 500 מטר, וזה עוזר לי מאוד לקבל אומדן זמן ומרחק במהלך השחייה. כעבור שעה ושש דקות מהזינוק אני מטפס במעלה המדרגות המובילות מהמים אל שטח ההחלפה עם גב תפוס וחיוך על הפנים.
השנה הגעתי לתחרות עם ביטחון רב, בשונה מיראת הכבוד והחשש שלפני שנה באליפות בהוואי. הביטחון אפשר לי להיות רגוע ונינוח, אולם התנקם בי בהמשך.
נופי פרא וכבישים צרים ומעוקלים
כמו בשחייה כך באופניים, מאוד חשובה קבוצת הרוכבים, ה״רכבת״ עמה אתה מתקדם. אמנם החוק מתיר מרחק מינימלי של 12 מטרים בין כל רוכב, ובעליות הקיצוניות שהמסלול הקשוח סיפק – 2,400 מטרים של טיפוס מצטבר בעל נופי פרא וכבישים צרים ומעוקלים – הגרר כמעט ולא משמעותי, אך הייתרון המנטלי של הכתבת קצב בין הרוכבים הוא מכריע ומאפשר לך ״להישאב״ קדימה ולא להירדם מאחור.
כמה דקות לתוך הרכיבה ואני כבר בפנייה צפונה מכביש הטיילת השטוח אל עבר מורדות האלפים הצרפתיים, חוצה כפרים שכאילו עצרו בזמן, ירוק של הפשרת שלגים בקיץ אירופאי ושיפועים קיצוניים על גבי כבישי הרים צרים ומפותלים, מתוחזקים ללא רבב, כמו שרק בצרפת ניתן למצוא. עמקים עמוקים מאד וצרים, מצוקי הגיר הלבנים המכוסים חלקם בצמחיה נישאים מאות מטרים מעלה, קרני השמש אינן מצליחות לחדור אל תחתית ערוצי הנחלים בהם מדוושים מאות הרוכבים, ואנו נהנהים מדקות חסד של קרירות נעימה.
הזיעה ניגרת על הפנים ולאורך עמוד השדרה. אני מצטמרר ממנה ומפלא הטבע שסובב אותי. אני רוכב בעצימות גבוהה מעט מהמתוכנן, חשוב לי לשמור על הרכבת שלי. הדופק הגבוהה גובה מהגוף אנרגיה רבה ואני מתאמץ להחזיר קלוריות בתזונה: עוד ג׳ל בטעם מרשמלו, עוד חטיף בננה דביק. קשה לאכול, קשה לנשום אבל ללא תזונה לא אשרוד לאורך זמן.
שמח כזה שממש חש את השמחה בגוף. צילום: פרטי
התשישות באה לבקר
המסלול בנוי מלופ אחד ארוך של 180 קילומטרים, 130 מהם במגמת עלייה אל מעברי ההרים, וב-50 הנותרים גלישה מהירה מאוד בין עיקולים חדים ומנהרות חצובות בסלע, בחזרה לכביש החוף המישורי שטוף השמש -8A, ושם במהרה, עם רוח גבית, עד לחופי ניס ולשטח ההחלפה.
בקילומטר ה-126 אני חש את התשישות עולה. אני מכיר אותה, היא באה לבקר בעוד אחד מאימוני ההכנה לתחרות: 5,000 מטרים של טיפוס שעשיתי על העלייה בנס הרים. עוד בקבוק מים, עוד חטיף, מחזיר אנרגיה ומתייצב.
אבל כעת, הקושי אט אט מתעצם ואני חש שעוד קלוריות לא משפרות את המצב, הדופק יציב אבל הכח פוחת משמעותית ואני רק מחכה להגיע לתחילת הירידות. ״אני יורד ממש מהר ואני כבר מכיר את החלק הזה של המסלול״, אני אומר לעצמי ומנסה להיות חיובי. ״אטוס בדרך למטה״.
ניתחתי שההכרות עם הירידות תתן לי ביטחון לשייט במהירות מאוד גבוהה במורדות התלולים, וכך היה. הרכיבה המקדימה בהחלט עזרה מאוד. הירידות תמו, ונותרו שמונה קילומטר אחרונים במישור על כביש החוף. אני חוזר ללחוץ חזק על הפדלים, אבל התשישות לא עוזבת. למרות המנוחה בירידות, חמש שעות וחצי של רכיבה והרגליים תשושות.
המחשבה על מרתון עכשיו מלחיצה אותי, אבל אני יודע שהכאב של הרגע ישתנה בכאב אחר ושאצליח לרוץ… ״איך אני יוצא לרוץ עכשיו מרתון, ועוד בקצב שתכננתי ?״. ״מה יחשבו כל מי שעוקב אחרי עכשיו?״. ״מקווה שאצליח לא לעצור בריצה, אמא עוקבת אחר כל צעד באפליקציה ותחשוב שקרה משהו. בהוואי היא נבהלה מאד כשלא היה עדכון תקין באפליקציה״. ״ אולי לא הייתי צריך ללחוץ ככה בתחילת הרכיבה״.
הגיע לבלתי נסבל שלו. יאן פרודנו | צילום: Giacomo1970, Wikimedia
בחור גדול עצר בצד הדרך
אני מנסה להחליף את השיח הפנימי לחיובי, לנהל את המשבר. ״שתוק, תעשה החלפה מהירה ותצא לרוץ – רובוט״. ירדתי מהאופניים וכל כך רציתי ליישר את הגוף, לשפוך על עצמי מים וקרח להתרענן. לקחתי את הזמן בהחלפה ולא מהירתי לצאת, החלטתי לקחת שרוכים רגילים ולא גומי כדי שהנעל תחזיק היטב את הרגל גם אם זה ייעלה לי בכמה שניות. תכלס, ממש הייתי צריך את שניות המנוחה הללו.
יצאתי משטח ההחלפה והתחלתי לרוץ, הכל כאב, אבל זה כאב שאני מכיר. העיקר להמשיך, למרות שהרגשתי שאני רץ ברוורס. השעון הראה 4:23 ואני הופתעתי שאני משייט על הקצב הזה, חי על סקאלה שבין הנסבל לבלתי נסבל, כרגע מאד נסבל.
שני קילומטר לתוך הריצה אני רואה על המסלול בחור גדול שעצר, כנראה הגיע לבלתי נסבל שלו. כשאני מתקרב הוא נראה לי מוכר, יאן פורדינו, אלוף העולם שלוש פעמים, במרוץ שהוכתר כ״ריקוד האחרון של יאן״ לפני פרישתו.
המסלול דליל, אין כמעט מתחרים סביבנו, זה אני והוא… שמתי עליו את היד ואמרתי לו שימשיך, שלא יעצור! הוא היה מהוסס ואני המשכתי תוך קריאות עידוד, ״גו יאן, קאם ווית' מי״. המשכתי בשיוט כאוב ונסבל על המסלול השטוח והמפרגן כשברקע אני שומע קריאות עידוד מטורפות – הקהל הריע לאלוף העולם שהחליט להמשיך.
אני בחלום
הוא הגיע אלי והתייצב מאחורי על הקצב שהכתבתי לעצמי, ועכשיו גם לו. מתוך הכאב הוא אסף את עצמו והצליח לרוץ בקושי רב ואנחות כאב. גם אלוף עולם יכול להגיע לקצה, ואני חש את זה בלייב עוצמתי כמו שלא יכולתי לתאר שאחוש.
אני בחלום. הצלמים רכובים על כלים ממונעים מקיפים אותנו והוא מבקש מהם להמשיך קדימה, לתת לו להתמודד לבד עם הכאב. קילומטר ועוד קילומטר אני ויאן יחד כמעט שני לופים מתוך ארבעה.
תחושת המשימתיות עוזרת לי להמשיך על הקצב. השמש קופחת, אין צל על המסלול, יאן דועך מעט, פותח פער אבל מצמצם אלי לקראת הסיום. הוא ממשיך לקו הסיום ואני לעוד שני לופים של קושי שאני כבר יודע שרק יילך ויתעצם.
שאלה שכל איש ברזל צריך לשאול את עצמו, מי מנהל את האירוע עכשיו? למרות הרצון להשיג תוצאה ספציפית המוגדרת בזמן או במיקום, מה שיביא אותי בסופו של דבר להצליח לעמוד ביעד תהיה היכולת לנהל את הביצוע בשליטה מקסימלית בהתאם לתנאים שהמציאות תכפה עלי (או שאני אביא על עצמי) עד אותו הרגע. ככל שהיעד יהיה יומרני יותר, כך הצעידה על ״שפת המצוק״ תביא עמה סיכון רב יותר.
אני יוצא ללופ השלישי ומדבר לעצמי ״רק עוד חזור, הלוך, חזור וזהו״. הקושי גובר והתשישות משתלטת. אני מנסה להתאושש תוך כדי תנועה בכל תחנה. לשתות ולאכול ובעיקר לשפוך הרבה מים על הראש. ״רק עוד הלוך חזור וזהו״. לופ אחרון – לא לדעוך!
מבואס על התוצאה אבל גאה בעצמי. צילום: shutterstock
המסך יורד
המסך השחור מתחיל לרדת ואני בשיח אתו. הוא בא לבקר בהוואי ואני ניצחתי. גם הפעם הוא לא יירד! ״״רק חזור וזהו, חמישה קילומטרים וחצי". המסך השחור נלחם אבל אני לא עוצר, עד שבשלב מסוים הוא ירד.
קילומטר 39. ״לא לעצור, להמשיך ללכת״. אני מנסה לרוץ ומרגיש מסוחרר. ״רק עד התחנה״ מגיע לתחנה ועוצר, אני חייב רענון. אוכל, שתייה ישיבה. נח על מעקה, לוקח כמה נשימות. איזה בושות. לא ככה רציתי לסיים את התחרות הזאת.
אני מנסה לרוץ שוב. לא מניע, הגוף עוצר אותי. מנסה שוב ומצליח. קצב טוב. המוטיבציה עולה. עוד קילומטר ועוד קילומטר. 200 המטרים האחרונים מרגישים כאילו האריכו את המסלול תוך כדי ריצה. אני חוצה את קו הסיום ותוהה ״זה ממש קשה החוג הזה, ממש קשה״.
אני מבואס על התוצאה אבל גאה בעצמי שהמשכתי עד הסוף. רכשתי המון למידה, מחוזות חדשים של קושי וכאב לארכיון הניסיון, עד הפעם הבאה.
אני לוקח על עצמי לחגוג את הזכות שנפלה בחלקי לקיים אורח חיים שכזה. שמח לא באמירה, שמח כזה שממש חש את השמחה בגוף. מחייך ונותן לזה להיכנס פנימה, למלא את הלב.
