מאת: דרור פקץ'
מהרגע שאני זוכר את עצמי, ואולי אפילו קצת לפני זה, אני צריך לבחור. בגדול אין לי בעיה עם הקונספט הייחודי הזה. להיפך, אני מעדיף את זה ככה. אני מכיר כמה ילידי ברית המועצות לשעבר, להם הפריבילגיה הזאת לא כל כך ברורה מאליה. כבר בגיל 5 וחצי בחרתי איזו אחות תיתן לי את הזריקה היומית. כי אז הייתי מאושפז עם דלקת קרום-המוח, אף אחד לא יכול היה להאשים אותי שהבחירה בדפי, האחות הבלונדינית היפה ביותר במחלקה, הייתה נגועה בזרע של סקסיסטיות.
דרור פקץ’ רוכב לקלפי / צילום:איגוד האופניים
זה המשיך גם אחר כך: במשפחה המפנקת שלי שנתנה לי אפשרות בחירה בין המבורגר פה או מסעדה מזרחית שם; שלא לדבר על מאות החוגים בהם בחרתי בשבוע אחד, ולכולם בחרתי להירשם מיד לאחר חוג ניסיון שנתן לי הרבה ניסיון כבר בגיל 8 וחצי בערך. את הוריי הפכתי לנהגי מונית כמעט, אבל זה לא היה ממש מבחירה.
את הבחירה בענפי ספורט, בשעות צפייה מול המסך המקולל הזה, בשעות בהן הלכתי לישון, בלאן ניסע לחו"ל בחופש, האם אבלה את הסופ"ש הזה אצל אמא או אבא, האם ללכת לשיעור הראשון בבוקר או סתם לעשות סיבוב על האופניים ואם בכלל לגשת לבגרות כי הבחירה בחוף ’מציצים’ עם ההיא מעירוני א’ הייתה נראית לי עדיפה יותר. את הכול בחרתי. ואתם יודעים מה? אם יורשה לי, נראה לי שעד כה בחרתי לא רע. אז מה? אז למה להרוס לי, למה לשים לי עכשיו את האפשרות לבחירות, כשבכל מקרה, מה שאבחר (ואבחר!) לא ממש ישנה, ישקף, יחזיק מעמד או יהווה למישהו סיבה להיות אמיתי, נכון וטוב באמת, ואולי בכלל בזה טמון הכול, בדרך קבלת ההחלטות שלנו, של כולנו.
אנחנו, היהודים, לא ממש מנהלים, אנחנו יותר מתנהלים, מקטן עד גדול. יונתן גפן כתב פעם ש"רק דגים מתים שוחים עם הזרם" אבל בסופו של דבר כולנו כאלה. קופצים על העגלה הגדולה של החיים ודוהרים איתה מי יותר ומי פחות. אז בקרוב ממש, באמצע החורף הכי קיצי שאני זוכר, כולנו נמהר לקלפי כדי לעשות זאת שוב – לבחור. אני מן הסתם יודע בצורה טובה מאוד להסביר לכם למה אסור להצביע למנהיג כזה או אחר, אבל אני אתקשה לשכנע אתכם לבחור בבחירה שלי. אולי כי הבחירה שלי, כמו אצל מרבית הציבור, היא הרע במיעוטו… זה זורק אותי המון פעמים לשאלה אולי הכי ישראלית שיש (אחרי – איזה חומוס הכי טוב?) למה אנחנו? ולמה דווקא כאן.
לפני שנתיים וחצי נסעתי למחנה אימונים באיטליה עם עדי "פאנק", מכונאי העל שלי. באותה תקופה בדיוק התנהלה מלחמת לבנון ה-2. ה- ’פאנק’, שהוא חרדתי מעודף אינפורמציה, ניהל מערכה קשה נגדי על הדרך בה ננהל את המלחמה הזאת הישר מסן מרטינו שבאיטליה. בסוף בחרתי לשים אוזניות במקום רמקולים במחשב הנייד שלי ולשמוע גל"צ כמה שבא לי. רק שהבעות הפנים שלי לא נתנו לעדי שום מנוח (ואולי קצת הגזמתי איתן בכוונה, כדי לגרור ממנו תחנונים שאספר לו מה הולך). למרות שרגע לפני הוא השביע אותי שהוא בכלל לא רוצה לדעת מה קורה ושאני לא יעיז לספר לו.
באחת הנסיעות הארוכות שלנו אמר לי עדי "יש לי נוסחא לשלום בטוח – ’פחות חיילים, יותר רוכבי אופניים מה אתם אומרים על זה? ממש קמפיין, לא? אולי אנחנו, רוכבי האופניים, נאמץ את זה. בכלל, נקים מפלגה של רוכבי אופניים. גם ככה רוב המפלגות לא עוברות את אחוז החסימה.
אני חושב על זה לא מעט, ואין לי מסר ברור בצורה חד משמעית. אני אחד מאחרוני אוהדי השלום ואני די גאה בזה אפילו. תראו אני לא מתכוון לשלום! רק כזה "שלום חפיף", בקטנה.. מעין "שלום, שלום, מה שלומך, איך אתם?" כזה שלום… הוא כנראה לא ממהר להגיע ואנחנו כנראה גם לא עושים ממש כדי לקדם אותו. בינתיים, הם ימשיכו להתחלף הרי, ואנחנו נמשיך לעשות מה שאנחנו עושים הכי טוב – לבחור.
אז כבר החלטתם במי אתם בוחרים? אתם מוכנים בכלל? רוצים בחירות? אני מוכן לבחירות. אני בוחר בעדי ’פאנק’! פחות חיילים, יותר רוכבי אופניים.
