סיפור אישי על ההבדלים בין הרכיבה של פעם לזו של היום ועל איך נאלצתי לוותר על מה שאני אוהבת. סיפור עם סוף אופטימי
מאת:אביטל הירש
אבא שלי מספר שבגיל שלוש כבר רכבתי על אופניים בלי גלגלי עזר. בתקופה ההיא, שבה הכל היה פשוט יותר, לא היו מדריכים ללימוד רכיבה, לא היו מפרקים את הפדאלים או קונים אופניים מיוחדים לצורך הלימוד. עליתי על האופניים, ואבא שלי, שהיה כדורסלן ולכן היה בכושר יותר משאר האבות בשכונה, רץ אחרי כמו גם אחרי כל החברים שלי, עד שלמדתי – לרכוב על אופניים ולהחליק על סקטים. אני מניחה שזה היה כרוך בכמה נפילות, אבל נפילות בגיל שלוש לא נחקקות בראש ובגוף.
מדוושת בשכונה בגיל 4 בלי דריי פיט וג'לים
מה זה בכלל סטם?
בשנות ילדותי ונעוריי לא היה יום אחד שבו לא רכבתי על אופניים. בקרית ביאליק, המקום בו גדלתי, רכיבה על אופניים לא היתה סתם תחביב ובטח שלא ענף ספורט. היא היתה, בראש ובראשונה, אמצעי תחבורה לגיטימי. הכבישים היו אז הרבה יותר פנויים, לכל משפחה היה רכב אחד, במקרה הטוב, ומכיתה ג' עד י"ב רכבתי יום יום לבית הספר שלי, גם בשנים שבהם הוא היה במרחק 3 ק"מ מהבית. אחר הצהריים רכבתי לצופים, לחברות, לחוגים, לספריה. טוב, זו היתה תקופה שבה מבקרים בספריה. בשבתות היינו רוכבים לים או לגבעת הכלניות, ואין לי מושג קלוש כמה ק"מ רכבנו בכל פעם ובטח לא באיזו מהירות. לא היה לי ספידומטר וגם לא שעון דופק. זה לא היה ספורט, זה היה כמו ללכת ממקום למקום. בשביל הספורט עשיתי דברים אחרים – שחיתי, הייתי בחוג אתלטיקה, אפילו שיחקתי כדורסל עד שמבטו המיואש של אבי הבהיר לי שעתידי לא שם.
לכל אחד במשפחה היה זוג אופניים. לאמא שלי היו אופניים עם כיסא מקדימה, שבו היא הרכיבה את אחי הקטן. לכל אופניים היה מאחור סבל שעליו אפשר היה להניח דברים, וכל אחד מאיתנו היה מצוייד ברצועה נמתחת עם ווים בקצותיה, כדי לתפוס את אותם דברים. ליד בית הספר שלי היה מגרש חניה ענקי לאופניים, שמזכיר לי עכשיו שטח החלפה של טריאתלון, ואם לא זכרתי בצהריים איפה השארתי את האופניים בבוקר, הייתי בבעיה.
לי היו אופני כביש אדומים עם הילוכים. להערכתי, רכבתי איתם אלפי ק"מ. מעולם לא עלה על דעתי לשדרג אותם, להחליף כיסא או לשנות את אורך הסטם, גם לא כשגבהתי 10 ס"מ בקיץ אחד. מי בכלל ידע מה זה סטם? רכבתי עליהם בבגדי היום יום שלי, בלי טייץ מרופד או נעלי קליטים. רכבתי עליהם בימי הקיץ הלוהטים וגם במבול. לא עלה על דעתי שמישהו מהוריי אמור לקחת אותי לבית הספר או לחוגים. ככה זה כשזו ברירת המחדל.
החלום ושברו
ואז גדלתי, התגייסתי, עברנו דירה לעיר גדולה. הזמנים השתנו, הכבישים הפכו עמוסים, וכבר לא רכבתי על אופניים, בטח לא כדי להגיע ממקום למקום. עברו שנים, ורכיבה על אופניים הפכה לטרנד לוהט. כמעט במקרה עליתי על אופני שטח, ותוך שניות זה חזר אליי. המהירות, הרוח, תחושת השחרור. אבל הלב שלי תמיד היה בכביש, ולכן, תוך זמן קצר, עברתי לרכיבת כביש.
ובכביש, כמו בכביש, לא רוכבים סתם כך. אי אפשר בלי ביגוד, ספידומטר, ג'לים, איזוטוני, מחממי ידיים, ערדליים, שרוולים לקיץ, קסדה ועוד ועוד. ואני עוד הייתי בקצה השמאלי של סקאלת ההשקעה, אולי בגלל שבשבילי אופניים הם עדיין כלי התחבורה ההוא מהקריות.
אבל אז, אחרי שכבר הגעתי למרחקים תלת ספרתיים וכשהיה ברור שמבין השלושה – שחייה, רכיבה וריצה – זה הספורט שלי וזה הדבר שאני הכי טובה בו, נאלצתי לוותר. על כל הקופה. לא יכולה לרכוב, לא יכולה לרוץ. לשחות אפשר, אבל עדיין, זה לא זה.
אחת הרכיבות הראשונות בכביש – אפילו בלי משקפי שמש ייעודיים!
האופניים עדיין עומדים בבית, עדיין קשה לי להוריד אותם למחסן. ואם הייתי מהאנשים שמייחסים תכונות אנושיות לחפצים, הייתי אומרת שהם מסתכלים עלי במבט מאשים. הצמיגים מאבדים אוויר וכל כולם אומר הזנחה.
ואז הגיע יום כיפור והבן שלי רצה שארכב איתו. תיקון: האמת היא שאני רציתי לרכוב איתו, וליתר דיוק – רציתי שהוא ירכב. בניגוד לבני דורי, הוא וחבריו מרותקים רוב הימים למסך כלשהו, ולמרות שגם אותו לימדתי לרכוב בגיל שלוש ולמרות שהוא רוכב מצוין, הבחירה הראשונה שלו תהיה תמיד להישאר בבית. אז הודעתי לו בצורה חד משמעית שאנחנו יוצאים לרכיבה ושלא ידאג, אמא ממילא פדלאה.
חפרתי בארון כדי למצוא את הטייץ. הנעליים, הקסדה והכפפות ממילא זרוקים בכניסה לבית, יחד עם שאר ציוד הספורט הזנוח שלי. ואז זה קרה: יצאנו לכביש, עליתי על האופניים, והקסם חזר. הוא חזר למרות שרכבנו לאט ומעט, הוא חזר למרות שבעליות הייתי בהילוך הכי קל ובמהירות שאם היה לי ספידומטר, הוא כנראה לא היה מצליח להציג אותה מרוב נומך. ואז הבנתי משהו חשוב. זה לא "הכל או כלום". אני יכולה לרכוב גם אם לא ארכב יותר בחיים בפלטון; זה בסדר לרכוב גם בלי מטרה, זה בסדר לרכוב בשבילי אופניים עירוניים ולא רק בשולי כבישים מהירים. לא חייבים למדוד את המהירות ואת הזמן כדי ליהנות, זה ממש בסדר לרכוב 4-5 ק"מ ולא רק בכפולות של 50, ולא חייבים לרצות להשתפר כל הזמן.
אז למרות שהתמונות של החברים בפייסבוק בכל בוקר, מדוגמים מכף רגל עד ראש, תוך כדי או אחרי רכיבות, עדיין צובטות בלב, אני מזכירה לעצמי שאפשר למצוא הנאה גם בדברים הכי פשוטים.
28.9.13
אביטל הירשעורכת משנה ב-Shvoong
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות