כשמדברים על ספורט בתנאי גובה, הדבר הראשון שקופץ לראש עבור חובבי ענפי הסבולת הוא כנראה העליות בטור הגבוהות בטור דה פראנס, או מחנות הגובה כהכנה למרתונים הגדולים. אולם בשבוע האחרון הגובה עלה לכותרות בארה"ב בהקשר אחר לגמרי – ענפי הכדור, או יותר נכון, סדרת הגמר של ה-NBA, ליגת הכדורסל הטובה בעולם.
שני המשחקים הראשונים בסדרה נערכו בדנבר, המארחת ב"בול ארנה", שגובהו מעל פני הים הוא 1,600 מטר (בדיוק מייל). מדובר במקום הגבוה ביותר בו נערך אי פעם גמר ה-NBA. דנבר ידועה בתור אחת הקבוצות הביתיות ביותר בספורט האמריקאי, ורבים מייחסים את האקלום לגובה כאחת הסיבות לנתון זה. האירוע הזכיר לאוהדי הכדורסל הוותיקים את גמר אליפות המכללות ב-1983 בין NC סטייט ליוסטון של האקים אולג'ואן, שנאלץ לצאת אז פעמים רבות מהמשחק ולעטות מסכת חמצן כדי להסדיר נשימה.
לכתבות נוספות:
מחקר: אימוני כוח בגיל השלישי מפחיתים ביקורים אצל הרופא
העתיד כבר כאן, והוא נמצא בזיעה: הטכנולוגיה החדשה שתשפר את הריצה שלכם
מחקר חדש: ספורטאי עלית חיים בממוצע חמש שנים יותר
ניצלנו את ההזדמנות שהנושא שוב בכותרות והחלטנו לבחון את נושא הגבהים בספורט עם ד"ר איל שרגל, מנהל המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט.
הבול ארנה בדנבר | צילום: Troutfarm27, Wikimedia
ד"ר שרגל, מהם ההבדלים באוויר בזמן שעולים לגובה?
"עם העלייה לגובה, כיוון שמתרחקים מלב כדור הארץ, חלה ירידה בכוח המשיכה, או יותר מדויק בלחץ האטמוספירי. שתי ההשפעות הפיזיקליות העיקריות הן ירידה בלחץ שמפעיל האוויר על הגוף (הלחץ האטמוספירי שנובע מכוח המשיכה שמפעיל כדור הארץ על האוויר שסביבנו) וירידה בכמות החמצן הנשאף לגוף בכל נפח של אוויר שאנו שואפים".
"בגלל הירידה בלחץ האטמוספירי, צפיפות מולקולות הגז שמרכיבות את האוויר שאנחנו שואפים יורדת, ולמעשה בכל נפח אוויר שאנחנו שואפים יש פחות מולקולות של גזים, ובכלל זה של החמצן. בגבהים, הריכוז של החמצן באוויר נשאר דומה לזה שבגובה פני הים (קרוב ל-21 אחוז), אבל סך מולקולות החמצן בכל נפח אוויר קטן יותר. מכאן, שהגוף שלנו חווה שני שינויים משמעותיים עם העלייה לגבהים: ירידה בלחץ האטמוספירי שמופעל על הגוף מצדו של האוויר שמקיף אותנו וירידה בכמות החמצן שאנחנו מכניסים לגוף בכל נשימה.
ואיך הגוף שלנו מגיב לאותם שינויים?
"הגוף מגיב בשלל מנגנונים. המיידיים הם עלייה בקצב הלב ובקצב ועומק הנשימות, וזאת בכדי לנסות ולפצות על חוסר החמצן. שינויים אלו הם תגובה מיידית להיפוקסיה (חוסר חמצן) ונמדדו כבר בעלייה לגובה של 600 מטר מעל פני הים (קצת פחות מהרי ירושלים – ג.ד). אין מה לדאוג, גובה כזה אינו מהווה אתגר משמעותי לגוף האנושי ואין בגבהים אלו כל "סכנה". בגבהים יותר משמעותיים, ההיפוקסיה יותר חריפה והירידה בלחץ האטמוספירי הרבה יותר משמעותית ואז חלה עלייה בסיכוי להתפתחות בצקות: מצד אחד עלייה בלחץ הדם כדי להגביר את זרימות הדם לרקמות, לחפות על היעדר החמצן, ומצד שני ירידה בלחץ האוויר שמופעל על הגוף – הלחץ האטמוספירי. יש לזכור שהגוף האנושי מותאם ללחץ ברומטרי/אטמוספירי מסוים, וכשזה יורד בפתאומיות, למשל כשמטיילים לגובה, מתפתחות בצקות. המסוכנות ביותר שמאפיינות מחלת גבהים הן בצקת בריאות ובמוח. אבל זה סיפור אחר של מחלת גבהים וזה יותר רלוונטי למטיילים".
ההשפעה בעלייה לגובה מיידית | צילום: Pixabay
עד כמה הביצועים הספורטיביים נפגמים ככל שהגובה רב יותר?
"מבחינה ספורטיבית, זו שאלה מעניינת מאד. בעקרון כל עלייה של 1000 מטר מעל פני הים גוררת ירידה של כ-6 אחוזים ביכולת האירובית – צריכת החמצן המרבית. לדוגמה, בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים חלה ירידה של בערך 20 אחוז ביכולת האירובית. כלומר, בכל הנוגע לביצוע גופני של סבולת אירובית – ריצות ארוכות, אופניים, טריאתלון וכו', גם ענפי כדור, חלה ירידה משמעותית ביכולת הביצוע.
יש הבדל בין ספורטאים מקצוענים לאנשים מן השורה?
"הפוך ממה שאולי אנשים חושבים, ככל שהאדם מאומן יותר, הירידה בביצוע יותר משמעותית. זאת כיוון שספורטאים מקצוענים ותחרותיים מנצלים אחוזים יותר גבוהים מהיכולת המרבית שלהם, ולכן הפגיעה בביצוע אצלם יותר דרמטית. לדוגמה, במונדיאל (גביע העולם) שנערך בדרום אפריקה ב-2010, נצפתה ירידה מובהקת במרחקי הריצה של השחקנים במהלך המשחק, כשהמשחקים התקיימו באצטדיונים שמעל 1400 מ' מעל פני הים, בהשוואה למשחקים ששוחקו באצטדיונים בגבהים נמוכים מזה. כמובן שישנן דוגמאות למכביר על ההשפעה של הגובה על ביצועים בתחרויות המתקיימות בגבהים בענפים רבים".
"נקודה מעניינת מהכיוון השני: כיוון שבגבהים הלחץ האטמוספירי נמוך, ולמעשה האוויר "דליל" יותר, ההתנגדות של האוויר לגוף שנמצא בתנועה, למשל בריצה או בקפיצה, נמוכה יותר מהרגיל. זה מביא לתוצאות מעולות בענפים של מהירות ו/או כוח מתפרץ, שאינם מצריכים יכולת אירובית גבוהה. כלומר המאמץ הגופני אינו מערב את המערכת האירובית בביצוע. לדוגמה בספרינטים ובקפיצות נצפות לעתים תוצאות טובות מהמצופה. הדוגמה הבולטת והזכורה במיוחד היא כמובן של בוב בימון, שבמשחקים האולימפיים במקסיקו 1968 בגובה 2,240 מטר קפץ לרוחק 8.90 מ', שיא שלא נשבר 23 שנים. גם במשחקי כדור, ישנן עדויות של מאמנים שמספרים ששחקני ושחקניות כדורעף ניתרו במשחקים במקסיקו לגבהים שהיו יוצאי דופן עבורם/ן. במקביל, התוצאות בתחרויות הסבולת היו פושרות יחסית באותם משחקים".
בוב בימון | צילום: Wikimedia
"נקודה מעניינת נוספת שמתייחסת ללחץ הברומטרי הנמוך במקסיקו ומקומות אחרים בהם התקיימו ועדיין מתקיימים משחקי כדורגל במסגרות בינלאומיות חשובות: הלחץ הנמוך (יחסית) גורם למעוף שונה של הכדור לאחר שנבעט, יותר מהר, וגם מקבל זוויות "מוזרות" עבור השחקנים, ובמיוחד מקשה על השוערים".
כמה זמן צריך כדי להסתגל לגובה?
"ניתן לעבור אקלום לגובה בקלות יחסית, במיוחד כשמדובר על גבהים של עד 3,000-3,500 מטר מעל פני הים. זהו תהליך שלוקח מספר ימים, תלוי בגנטיקה של כל אחד, ללא קשר לכושר גופני או מגדר. יחד עם זאת, יש לזכור שבספורט תחרותי לעתים קרובות אין לספורטאי/לקבוצה מספיק זמן לבצע אקלום כנדרש, בגלל לו"ז משחקים או תחרויות, ואז ההשפעה של הגובה על הביצוע יכולה להיות יותר "דרמטית". האקלום יכול להיות בשתי דרכים: פשוט לשהות במקום הגבוה מספר ימים שבמהלכם הגוף מבצע את ההתאמות הנדרשות, בעיקר במערכת הנשימה הלב וכלי הדם; או לשהות/להתאמן במתקן מלאכותי של היפוקסיה מספיק שעות בימים שלפני הנסיעה לגובה".
"לאורך זמן של שהיה בגבהים מתקיים גם אקלום יותר משמעותי, מעבר לעלייה בקצב לב ונשימות. לאחר כשבועיים בגובה מתחילים לראות שינויים במדדי דם שונים: עלייה בייצור כדוריות ולכן עלייה בספירת הדם, עלייה בהמוגלובין, שינויים ברמת תאי השריר בשרירים הפועלים (כשמדובר בספורטאים או מטפסים), שינויים בכלי הדם. באופן כללי בגוף קיימים מנגנונים "רדומים" של תגובה לחוסר בחמצן, ואלו מתעוררים עם השהיה בגובה. בהקשר של שחקני בכדורסל דוגמת ה-NBA אין להם באמת זמן להתאקלם בכל פעם מחדש כשמגיעים למשחק במקום גבוה, אבל כיוון שגם שחקני הבית (לדוגמת דנבר) מן הסתם מטיילים ברחבי ארה"ב לאורך הליגה, אז גם להם אין לכאורה יתרון מיוחד של "מאוקלמים".
מתאקלמים מחדש בכל עלייה לגובה | צילום: Shutterstock
"ממחקרים שביצע הצבא האמריקאי על חיילים שהבסיס שלהם בקולורדו (בגובה) בכל פעם ש"ירדו" לבצע משימות אימונים ותרגולים במקומות נמוכים, וחזרו לבסיס, היו צריכים להתאקלם מחדש לגובה. כלומר, אין באמת "זיכרון" פיזיולוגי לגובה, אלא אם אתה ממש חי בגבהים כל חייך".
ובכל זאת, יש קשר לגנטיקה?
"ובכן, ילידי מקומות גבוהים, מסתבר שיש להם התאמות כבר ברמה הגנטית. לדוגמה: אוכלוסיות שחיות בגבהים של 4,000-5,000 מטר מעל פני הים, האוויר הדליל שהם נושמים דומה למצב שבו נושמים אוויר עם ריכוז חמצן של 11%-12%, לעומת 21% בגובה פני הים. תינוק שנולד לתנאים כאלו, אם לא יהיו לו מנגנונים מותאמים כבר בלידתו, הסיכוי שישרוד נמוך מאד. בסקרים שבוצעו על אוכלוסיות ילידות גבהים באסיה ובדרום אמריקה, נמצאו ערכי ספירת דם והמוגלובין גבוהים משמעותית בהשוואה לאוכלוסיות שחיות בגבהים נמוכים יותר ובגובה פני הים, כמונו".
גם אנחנו לא יודעים האם לגובה של האולם בדנבר יש השפעה על סדרת הגמר, שנמצאת כעת ב-1:1 לאחר שני המשחקים הראשונים בקולורדו. כעת שתי הקבוצות ירדו למיאמי שנמצאת בגובה פני הים, אולם אין ספק שכאשר יחזרו לאולם בדנבר למשחק מספר 5, שחקני שתי הקבוצות יחושו היטב את השינוי.
