די! מספיק! אני נכנע! 18 סיבובים, עלייה אחת מטורפת וכואבת, בין ים הרוכבים אני מדשדש וכועס על שלושת הגלגלים שפתחו בשביתה ולא מוכנים לנוע במעלה העקרבים שעוקץ אותי שוב ושוב, הידיים כואבות, השרירים מרגישים שנשרפים וכל פידול שלי באופני היד הוא כפול ומכופל מהרוכבים הרגילים, כי הגלגל הקדמי לא מוצא אחיזה ומפרפר ואני מקלל על בזבוז הכוח המשווע.
"אין לי כוח יותר, נשברתי. הראש נופל קדימה" (גרומברג מימין) | צילום: דור זבולון
עוד כתבות אופניים בשוונג
כיצד מטיסים אופניים לתחרויות או לטיולים?
תרגילי הכוח הטובים ביותר לרוכבי אופניים
כך תטפלו בשרשרת האופניים שלכם בעצמכם
נחזור אחורה. כ-3 שעות לפני, אני מגיע לקו הזינוק של הגראן פונדו ים המלח. מראה מאות הרוכבים שמתכוננים לזינוק מעלה בי חיוך של אושר, איזה כיף להיות חלק מהדבר הענק הזה, הארגון מופתי, המארגנים מוודאים שכולם מקבלים תדרוך בטיחות והאירוע מוזנק.
"הרכיבה מהעצירה נמשכת נצח"
70 הק"מ הראשונים עוברים בהנאה גדולה, המלווים שלי, איציק ושירה צדיק ועמית שדמן קובעים קצב מעולה ובפנייה שמאלה לכיוון המעלה מבצעים עצירה ל"תדלוק", הלב מאיץ גם כשאני עומד ושותה, עוד מעט, עוד מעט אני מגיע לכבוש את מעלה העקרבים האימתני. "אתה ממשיך?", שואלים אותי בפליאה רוכבים שהחליטו שהם לא ממשיכים וכאלה שהגיעו לפני הטיפוס והסתובבו, כן, ברור אני עונה… האמת, לא ברור לי כלום, דפיקות הלב ממחישות לי את ההתרגשות, יאללה קדימה! הרכיבה מהעצירה נמשכת נצח מבחינתי ואז מתגלה המעלה מימין, לוקח נשימה עמוקה מנסה להרגיע, סרפנטינה ראשונה הגלגל מפרפר במקום ואני מחליק קצת אחורה ובולם, קשה, ממשיך 10 מטר ושוב מפרפר, מחליק ועוצר… להתחיל רכיבה בזווית כזו זה לא קל ובוודאי לא לאופני יד!
"הרכיבה מהעצירה נמשכת נצח מבחינתי" | צילום: עומר לוי
הסיפור חוזר חלילה ואחרי 4 סרפנטינות אני מתייאש, די, מספיק! אין לי כוח יותר, נשברתי. הראש נופל קדימה, היד לוחצת חזק על הבלם שלא להחליק אחורה ואני עוצם עיניים בכניעה ואז מופיעה לי תמונה, תמונת ניצחון שלי מתחרות אליפות העולם בצרפת שהביאה לי את הכרטיס לאולימפיאדה, תחרות שאחד האנשים החשובים והמשפיעים בחיי הגיע לשם חולה בכדי לראות אותי מתחרה, התמונה מעלה בי דמעה וגעגועים לדוד צבי שלי ז"ל ואני מחליט שבשבילו אני מסיים ויהי מה.
המלחמה ממשיכה למשל כל הדרך ומסתיימת בצעקה ששחררתי ליד האנדרטה שהבהילה גם אותי, עשיתי את זה ועכשיו עוד יותר מחצי דרך נשאר לרכוב, קדימה. בדרך רכבי המכונאים, הליווי וכל מי שקשור לארגון המסע הזה מראה אכפתיות ודאגה, אהבתי, יובל גולן עודד אותי בכל שלב שעקף או ליווה, בכלל אווירה של וואוו אחד גדול! הגענו חזרה למלון בירידה המטורפת, סופסוף כיף של שחרור והרגשת הישג אדיר. תודה הראל ויובל על ההזדמנות העזרה והתמיכה, תודה על אירוע ענק שהרגיש לי כמאורגן בצורה מופתית. זו בהחלט הכנה מושלמת לטיפוס הפאסו דלו סטלוויו ביוני, עוד לא מוכן, אבל בדרך. להתראות בגראן פונדו הבא!
