מאת:יפית גלילי
דימוי גוף הוא ייצוג סובייקטיבי של המראה החיצוני, רגשות, תחושות והאופן שבו הפרט תופס את הגוף. רצון אובססיבי לרזות ולהתאמן באינטנסיביות בכדי לשמור על אידיאל חיצוני עלול להיות מסוכן, יפית גלילי מסבירה למה
דימוי גוף הוא תפיסה עצמית המתפתחת בקרב כל האנשים. דימוי גוף הוא ייצוג סובייקטיבי של המראה החיצוני, רגשות, תחושות והאופן שבו הפרט תופס את הגוף. מספר גורמים משפיעים על ההרגשה העצמית כלפי הגוף שלנו: נתונים אובייקטיביים, גורמים משפחתיים, גורמים חברתיים ותרבותיים ובריאות נפשית וגופנית. דימוי גוף מנחה את התנהגותנו ופעילותינו.
האם לספורטאים ולספורטאיות יש דימוי גוף גבוה או נמוך בהשוואה לאלו שאינם ספורטאים? האינסטינקט אומר שהעיסוק בספורט מעלה את דימוי הגוף וההערכה העצמית. מנגד, ניתן לחשוב כי בקרב אלו העוסקים בספורט רמת המודעות והדרישה לגבי עצמם היא גבוהה יותר, וכך נוצר פער רב בין הרצוי למצוי.
טבע האדם הוא לערוך השוואה תמידית לאלו הסובבים אותו. הימצאותם של ספורטאים בסביבה בריאה יותר, כזו שעוסקת בספורט, מעלה את רף שביעות הרצון – דבר העלול להשפיע על ירידה בדימוי הגוף. רמת מודעות גבוהה גורמת לנו לעסוק יותר בספורט ונהפוך הוא. העיסוק בספורט מעלה את רמת המודעות עוד יותר מעצם החשיפה לעולם זה. האם העיסוק בספורט אכן מוביל ליותר התעסקות עם המשקל שיבוא לידי ביטוי בדיאטות והפרעות אכילה?
ממחקרים עולה כי בנות תמיד יצביעו על אידיאל רזה יותר עבור עצמן בהשוואה לדמות אידיאלית עליהם מדווח המין הגברי. נשים מביעות חוסר סיפוק ממבנה גופן, נוטות להפריז בהערכה של מידות גופן וקיים קשר בין הערכה מופרזת זו להפרעות אכילה. נשים נוהגות לעשות דיאטות מרובות יותר דבר המוביל לדימוי עצמי נמוך עוד יותר. גברים לעומת זו, מעריכים ריאלית יותר את גופם.
מחקרים על ספורטאים הראו, שהעיסוק בתחום הספורט תורם לדימוי גוף חיובי. במשך 20 השנים האחרונות עלתה באופן דרמטי השתתפותן של נשים בספורט. מרבית המחקרים על דימוי גוף בספורטאים התמקדו בגברים ואלו שנערכו בקרב נשים התמקדו בעיקר על אנורקסיה ובולימיה, הרי יש קשת רחבה יותר של הפרעות אכילה המעידות על בעיות בדימוי גוף.
כאמור, ממחקרים עולה כי דימוי גוף בקרב ספורטאים הוא גבוה יותר בהשוואה לאלו שאינם עוסקים בספורט, אך ניתן לצפות בהבדל בין סוגי הספורט השונים. לדוגמא, נמצא כי לבוני גוף יש חוסר שביעות רצון מהגוף, הנעה לרזון ונטייה לבולימיה גבוהים יותר בהשוואה לרצים ולספורטאים מאומנויות לחימה. גם בקרב ספורטאים (נשים וגברים) מענפי ספורט המדגישים רזון ( כגון היאבקות, התעמלות, החלקה על הקרח וקפיצה למים) בהם משקל גוף והופעה הם מרכזיים להצלחה, לבין אלו שאינם ספורטאים, נמצא כי הספורטאים קיבלו ציון גבוה יותר במדדים כמו הנעה לרזון, בולימיה וחוסר שביעות רצון מהגוף, וכי ספורטאיות מתעסקות יותר עם נושאי המשקל והדיאטות ובעלות רצון גבוה יותר לרזות בהשוואה לנשים מספורט "לא רזה" ולאלו שאינן עוסקות בספורט.
ההבדל בין גברים לנשים
ממצאים מצביעים על כך שבקרב ספורטאיות יש יותר הפרעות אכילה בהשוואה לגברים. 5.5% מהספורטאיות דווחו על התנהגות "טיהור" (הקאות, שימוש במשלשלים) בהשוואה ל-2% מהגברים. העלייה בסיכון להפרעות אכילה בקרב ספורטאיות נובעת מלחץ קיצוני להיות גם רזות וגם בכושר טוב, וכי מאמנים, וחברים לקבוצת האימון עשויים לעודד התנהגויות משקל לא בריאות, גם במחקרים בהן ספורטאיות לא דיווחו על חוסר שביעות רצון מגופן, מרביתן היו בדיאטה.
עם העלייה במספרן של הנשים העוסקות בספורט והצטרפותן לענפי ספורט שנחשבו גבריים הספורט, חשוב לבחון את השפעת השתתפות בספורט על נשים ובאלו ענפי ספורט נמצאות נשים בסיכון גבוה יותר לחוסר שביעות רצון מגופן ולהפרעות אכילה.
עלייה של מספר הנשים בענפי ספורט שנחשבו לגבריים
אם נסתכל על עולם הספורטאיות בארץ, מכיוון שמספרן של הנשים העוסקות בספורט הוא נמוך יחסית ורובן מתאמנות עם המין השני במסגרת קבוצות, הימצאותן בסביבה גברית עלולה להוביל אותן להתעסקות יתר בנושאי המשקל והדיאטה.
מחקר שנערך בשנת 1991 על ידי F.Pierce ועמיתיו בקרב 211 גברים ונשים (ספורטאים ושאינם ספורטאים), נמצא כי רוב הנשים העריכו את משקלן כגבוה מהמצב האידיאלי עבורן ובחרו אידיאל רזה יותר, ללא הבדל בין ספורטאיות ללא ספורטאיות.
לעומת זאת, במחקר אחר שנערך בשנת 2000 על ידי צמד החוקרים Wiggins ו- Moode בקרב 124 נשים נמצא כי ספורטאיות הן בעלות דימוי עצמי ותפיסת גוף חיוביים יותר בהשוואה לנשים הלא-ספורטאיות. ממצאים אחרונים אלו קיבלו חיזוק במחקר עדכני יותר של Robinson ו- Perraro שנערך בשנת 2004, בו הספורטאיות סווגו לענפי ספורט מהירות (שחייניות ורצות) או המבוססים על טכניקה (כדורעף וגולף). חוסר שביעות רצון מהגוף, הרצון לרזות ותחושת מבנה גוף רחב יותר מאשר הגוף האידיאלי, שלושת אלו נמצאו גבוהים יותר בקרב הנבדקות שאינן ספורטאיות וללא הבדל בין שתי קבוצות הספורט.
ניתן להסיק שהשתתפות בספורט לא רק שעוזרת בשמירה על בריאות גופנית אלא בנוסף מעודדת דימוי גוף בריא יותר.
מכיוון שמרבית האינטראקציה של המתאמנת היא עם המאמן בשטח, עליו להבין כי אחריות רבה מוטלת עליו בנושא.
יישומים לעבודת המאמן
- חשוב שהספורטאיות יתאמנו במסגרת אימון בה הן חשופות פחות ללחץ הרזיה.
- רבות מהספורטאיות בתחום ה- outdoor וה- indoor (כמו ספינינג) מגיעות לאימונים ממקום ראשוני של רצון לרזות. על המאמן להבין כי לדיאטן/נית בתחום הספורט, מעצם הכשרתם בתחום, יש ראייה כוללת נכונה לגבי הנושא וההתערבות הכרחית להכוונת המתאמנת ברצונה לרזות ולהתאמן באינטנסיביות.
- הנחייה צמודה ואישית לדיאטה נכונה בקרב אתלטיות תמנע חוסר איזון בצריכה וההוצאה הקלורית המובילים אותה להתעסקות שלילית עם האוכל והמשקל.
- פעמים רבות רצון המתאמנת שלא לפגר אחרי הקבוצה יוצר קושי בהשלמת אנרגיה תוך כדי אימון. על המאמן, ככל שמתאפשר, ליצור זמינות אכילה בצורת הפסקות ובתדירות נכונה, במיוחד בזמן רכיבה, כך שתתאפשר הכנסת אנרגיה נאותה.
חשוב לזכור, שיפור בדימוי גוף מחייב שינוי באופן החשיבה על הגוף. ללא טיפול בכך- אין תועלת בטיפוח ההופעה החיצונית. הפרעות בדימוי גוף, התעסקות עם אוכל ומשקל הם מנת חלקן גם של נשים הנחשבות רזות וספורטיביות.
יפית גלילי – דיאטנית ופיזיולוגית של המאמץ
קליניקה: 03-6992202
נייד: 052-8449358
[email protected]
