נסו לחשוב על שחייה, רכיבה על אופניים או ריצה בלי המראות אשר מסביב. זו השגרה של ריצ'רד, אתלט נדיר שאינו רואה. ניצה חדד יצאה לדייט איתו ועם המלווה שלו ב"ישראמןנגב" שראוי לכבוד גדול לא פחות
מאת:ניצה חדד
בפעם הבאה, כשאתם יוצאים לרוץ, עצמו את העיניים לחצי דקה. המשיכו לרוץ כשאתם לא רואים כלום. תנסו לדמיין שהנוף בפארק הוא רק תמונה שמישהו מתאר לכם ושהים בתל אביב והטיילת הופכים להיות רק רחש של גלים שאתם שומעים. תמשיכו לדמיין שהפרצופים הכל כך מוכרים לכם מריצות הבוקר הם רק עוד קול בוהק מין החלל שקורא לכם "בוקר טוב"..
נשמע מפחיד, נכון? עכשיו, אחרי שניסיתם להיות עיוורים רק לשלושים שניות וכל כך נבהלתם, תנסו לדמיין שרצתם ככה 13 מרתונים כמעט בכל מדינה אפשרית בעולם. דמיינו עצמכם מתחרים, בתחרות "איש הברזל" או חצי "איש הברזל" באילת.
נשמע עוד יותר מפחיד?!, נשמע לא מציאותי ?! כשאני שומעת את מחיאות הכפיים האדירות בקו הסיום של תחרות "יישראמן" 2011 באילת אני בטוחה שהאלוף הגיע הרבה יותר מהר מהמתוכנן. אבל אז עיניי רואות אהבה. הן רואות את שקד (טייס , בן 31) רתום בחבל שחור לריצ'ארד (עו"ד בן 36 מארצות הברית) כשהוא מלווה אותו לקו הסיום לאחר שסיימו ביחד את תחרות חצי איש הברזל.
באותו רגע אני מתוודעת למציאות אחרת של "אנשי ברזל", אני מתוודעת לריצ'ארד, בחור עיוור מלידה, מכור כפייתי לתחום האתלטיקה ולשקד בחור יפה תואר וצנוע במיוחד שנרתם להיות העיניים של ריצ'ארד כאשר הם שוחים 1.8 קילומטר, רוכבים 90 קילומטר ורצים 21 קילומטר.
"אני עושה את זה מתוך מטרה מאד ברורה. ראשית אני מאוד אוהב כל דבר שקשור לאתלטיקה ושנית אני רוצה להמשיך ולהעביר את המסר שאנשים עם מוגבלויות יכולים לעשות כל דבר שהם רק רוצים. בגלל שיש לנו סוג של מגבלה אז אנחנו צריכים לעבוד יותר קשה מאנשים רגילים כדי להשיג את המטרה שלנו ולכן התוצאות שלי בתחרויות הן גם טובות". זה הניסוח, מלא האנרגיות, של ריצ'ארד אשר סיפר לי על הטירוף הבלתי פוסק של חייו כלקוי ראייה.
ריצ'רד: "כשאתה שוחה בחושך מוחלט ואינך רואה מה יש מלפניך ומאחוריך ומקדימה אליך אתה חייב לדעת ללמוד לסמוך באופן מוחלט על אדם אחר. במקרה הזה סמכתי באופן מוחלט, על שקד, שהדריך אותי וזו המהות בעיניי ומה שמיוחד כל כך בתחרות הזאת. זה שאתה בונה יכולת לסמוך על מישהו אחר באופן מוחלט"
אני מנסה לחשוב על מי מהאנשים הקרובים ביותר בחיי הייתי יכולה לסמוך עד כי הייתי מותירה בידם את הראייה שלי. האמת? אני לא מצליחה למצוא יותר משישה אנשים. ריצ'ארד כלל לא התאמן, עם שקד, לפני התחרות. הם נפגשו לאימון ניסיון והכרות יום לפני התחרות והוא בטח בו באופן מוחלט! "האתלט חייב לסמוך על המדריך שלו באופן מוחלט בתחרות כזאת. הקשר שנבנה הוא כאילו אנחנו בן אדם אחד".
תחשבו כמה זמן לוקח לנו לסמוך על מישהו באופן מוחלט. לריצ'ארד זה לא דורש יותר מידי מאמץ הוא פשוט משחרר את הפחד מהאפשרות להיפגע וכל מה שנשאר שם זה חלל של אהבה ויכולת קסומה לתקשורת בין בני אדם. ריצ'ארד מתעקש להמשיך ולהדגיש בפניי את הדברים שעליהם הוא "נלחם" להחדיר לחברה: "אני מאוד רוצה לשנות את הגישה שבה אנשים מתייחסים ומסתכלים על בעלי מוגבלויות. אנשים בעלי מוגבלויות יעבדו תמיד יותר קשה מאדם בריא רק כדי להוכיח שהם מסוגלים . ולמרות זאת, אנשים רבים, עדיין אינם מתקבלים למשרות למרות כישוריהם ומקבלים יחס לא שווה בחברה. הייתי רוצה שאנשים יבינו שלא משנה אם זה מרתון או תחרות איש הברזל אנחנו מסוגלים לעשות הכול!"
ריצ'ארד אינו יכול לראות, את הנוף של השקיעה המרהיבה, המתגלה לשקד ולי בזמן הריצה המשותפת שלנו. היה לי קצת עצוב שאינו שותף למראות היפים הללו. אבל בגלל שריצ'ארד משדר כל כך הרבה אנרגיה, מוטיבציה ואהבה לרגעים אני מאמינה שהוא רואה דברים הנסתרים מעיניינו.
ריצ'רד ושקד ביציאה לקטע הרכיבה על האופניים ב"ישראמןנגב" 2011
שקד, המדריך של ריצ'ארד, מתגלה כבחור די מופנם, צנוע ושקט. למרות החזות הצה"לית שלו (אחרי הכול הוא טייס..), שקד כבר כמה שנים מתנדב בעמותה שעוזרת לאנשים עם מוגבלויות, אך מתברר כי הוא מעולם לא הדריך אנשים עם ליקויי ראייה. "בתחרות זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם מגבלה כזו. אף פעם לא הדרכתי עיוור". יש לי צמרמורות כאשר שקד אומר לי את זה. זה רק מוכיח את הגבורה שיש בבחור היפה שרץ איתי.
בשביל שקד התחרות הייתה חוויה מדהימה הוא מספר: "התחרות הזאת בשבילי תמיד היוותה אתגר אישי שרציתי לעשות. פשוט חיפשתי מישהו שידחף אותי קדימה וריצ'ארד היה האדם הנכון בזמן הנכון. הוא היה מאד נחוש ואמר לי "יאללה הולכים על זה" ואני פשוט הסכמתי". ריצ'ארד ושקד חיפשו משהו אחר מלבד רק להתחרות."חיפשנו איזשהו ערך מוסף שיכול לחבר דרך החברה ודרך הספורט והכל פשוט התחבר למקום הנכון. ריצ'ארד קורא לי 'הקפטן' ויש לי אחריות מההתחלה. החל מהכנת הציוד שלו ועד איזה גרביים הוא יגרוב. כשאתה ניגש לעשות דבר כזה אתה חייב להבין את הכול מנקודת המבט שלו איך הוא מרגיש? ממה הוא חושש? ואז יותר קל לך לעשות סוויץ' בראש והפחד משתחרר וזה הרבה יותר קל ממה שזה נראה. אם הייתי משתתף בתחרות הזאת סתם, כעוד ספורטאי, פשוט הייתי מסיים את התחרות כעוד מספר. פה יש לי הזדמנות לעשות שינוי בחיים של אנשים. אנשים שראו אותנו במהלך התחרות ואנשים ששמעו את הסיפור שלנו בסופו של דבר זה נוגע בכולנו. ההבנה שהדבר הזה יכול להתגלגל הלאה ולעשות שינוי בחיים של אנשים אחרים נותנת לתחרות אספקט אחר לגמרי ויש לי תחושה שעשינו את זה והתחלנו איזשהו שינוי".
ריצ'ארד ושק על קו הסיום של "ישראמןנגב" 2011
צילום: מרסלו
אני כל כך מתרגשת משני הבחורים, המריצים אותי בקצב מטורף לאורך חצי מפארק הירקון, כשאני שומעת כיצד שניהם נלחמים על העקרונות שלהם ועל לעשות שינוי אמיתי בחברה שלנו אני מחליטה באופן ספונטני, למרות הפחדים, לקחת על עצמי אחריות חברתית ומתחייבת בפני ריצ'ארד שאקח כמה שיעורים עם שקד, כדי לדעת, כיצד להנחות עיוורים. המטרה שלי היא ללוות את ריצ'רד בעשרת הקילומטרים האחרונים של מרתון ירושלים הקרוב שהוא מתכונן להשתתף בו. "אני כל כך מתרגש לקראת מרתון ירושלים. זה הולך להיות נפלא והכי קרוב לאלוהים שחוויתי". כך מגדיר את זה ריצ'ארד ואני כרצה ארגיש הכי קרוב לתרומה לקהילה שאני אוכל לתת אז ככה שאנחנו תיקו .
אני בטוחה שהדייט הזה ילווה אותי לאורך שנים. אני מקווה שגם אתכם וגם את פני החברה שכולנו רצים בה מתאמנים בה וחווים בה נופים צבעים טעמים וריחות שלפעמים נראים לנו מובנים לגמרי אבל לאנשים אחרים הם לא. עד מרתון ירושלים אני רוצה לשלוח לשקד ולריצ'ארד חיבוק ענק ולהגיד להם תודה, בשם קהילת הספורט, על הדברים הנפלאים שהם עושים.
חיבוק שלגיה
ניצה חדד.
עובדת בתחום הנדל"ן. משתתפת בתחרויות ריצה ובוגרת מרתון ברלין 2010.
