לא הרבה אנשים גורמים לי להחסיר נשימה. פגשתי רבים וטובים על מסלול הריצה, רובם אנשים דומים, חלקם קצת מוזרים וחלקם אף עוררו בי אהבה
מאת:ניצה חדד
אבל היה משהו באלעד, כמו אצל נחשון שוחט ודניאל קרן, שגרם לי להחסיר פעימה. גוף רווי עוצמה ועיניים חכמות גרמו לי לצאת משינת החורף שלי בכתיבה ולהגיע, בבוקר חמים של יום ראשון, אל ביתו של איש מאוד מיוחד לשיחה אחד על אחד – אני והעיניים החכמות של אלעד. הייתי חייבת להכיר לכם אותו. לזמן לכם את האיש הנפלא הזה, שבזכות גדולה הכרתי תוך כדי ריצה.
אלעד בנג'מין, בן 38, נשוי ואב לשלושה, מכור לריצות ארוכות. ארוכות מאוד אפילו… נו, טוב – ארוכות מדי אפילו. אבל מי אני שאשפוט כאשר הוא טוען כי זה הדבר הכי מספק בעולם, הכי מחבר ומרגש שיש. העיניים מדברות אצלו והצניעות השקטה שלו גורמת לך לרצות ולשמוע עוד. לרצות ולהתחבר עוד. המילים מתחברות לניצוץ. האיש פשוט מכור, מכור קשות. בתקופות שהוא לא רץ הוא מגדל קוצים בישבן ומתחיל לגרד את הכיסא.
אלעד הוא בוגר התחרויות:
מאז ומתמיד עסק בספורט. זה לא איזה ג'וק של משבר גיל ה-40 או סתם איזו גחמה חולפת.
הפעם הראשונה שבה אלעד נחשף לתחרות ארוכה הייתה בתחרות ECO CHALLENGE, תחרות משולבת של ריצה, קייקים, טיפוס הרים ועוד לאורך של 600 קילומטר. זה הדליק את הניצוץ שמאז רק הלך וגדל. את המרתון הראשון שלו עשה אלעד בשנת 2003 בניו יורק. "חוויה לא הכי טובה בעולם. בואי נגיד שאני ממש פגשתי את הקיר הזה שכולם מדברים עליו", הוא משחזר. כשאני מבקשת ממנו להגדיר מה זה מרתון בשבילו הוא אומר שזה בעיקר אתגר: "אני חושב שהמנטלי פה משחק תפקיד עיקרי. היכולת שלך לרוץ לאורך זמן ויחסית מהר… זה שאתה צריך לגייס משאבים מנטליים כדי לשרוד, אותי באופן אישי מאד מושך. יש עוד משהו במרתון – זו חוויה מלכדת, הרגע הזה שאתה עומד על קו הזינוק במרתון, זה מאוד שונה כשאתה בא לריצה מהירה של 10 קילומטר לדוגמה, זה משהו אחר. הקושי הזה יוצר אווירה מסויימת".אלעד ממשיך ומשתף אותי: "באיזשהו שלב עברתי לריצות האולטרה, איפה שכולם אמרו על תחרות סבל, סיזיפי, קשה – אותי זה משך. כל מה שמוציא ממך את ההתמודדות המנטלית, לשם אני הולך".
הדבר שהכי סיקרן אותי אצל אלעד הוא העובדה כי לרוב התחרויות הוא מתאמן לבד. "לדעתי, מי שמתאמן רק במסגרת מפספס משהו. אני חושב שאנשים שמתאמנים רק במסגרת, הרבה יותר קשה להם בתחרות כי הם לא זוכים להתמודד עם המצבים המנטליים באימונים. לכן אני חושב שאפילו יש בזה יתרונות", הוא מסביר.
עד כמה הריצה חשובה לך? "בואי נגיד ככה: אני הופך להיות מאוד קצר רוח ועצבני אם אני לא רץ. זה כבר הפך להיות למי שאני כאלעד. זה משפיע על העבודה, על מצב הרוח, פשוט על כל דבר בחיים האישיים".
כאחד מיחידי הסגולה בארץ הקודש, אלעד הוא מסוג האנשים שמקבלים הרבה פניות מאנשים כדי לקבל ייעוץ כזה או אחר. בכל מה שקשור לריצות אולטרה יש לו ידע ונסיון עשיר כל כך שאני תוהה אם אי פעם אלעד חשב להפוך את הג'וק הזה שלו למקצוע? "למקצוע ממש לא, כי אני לא מספיק טוב, אבל כמאמן או כמישהו שעוסק בתחום היו הרבה מחשבות. אני תמיד שואל את עצמי אם אני יכול לקחת את הדבר שאני הכי אוהב לעשות ולהפוך אותו להיות גם הדבר שאני מתפרנס ממנו. העניין הוא שאני לא בטוח אם הייתי מצליח ליהנות מזה כמו שאני עושה את זה עכשיו כשזה התחביב שלי, לעומת איך שהייתי עושה את זה כי הייתי חייב כי זה המקצוע שלי. היתרון בזה שזה מאד מתגמל. לפעמים אני בונה תכניות אימונים לאנשים למרתון ראשון או לכל מיני תחרויות ואני רואה מישהו מתקדם למטרה שלו ואין דבר יותר מספק מזה. אבל בהחלט יש בי מחשבות להפוך את זה למשהו יותר רציני".
מסקרן אותי לדעת למה אלעד חושב שיש כל כך מעט אנשים בארץ שעוסקים בריצות אולטרה. למה לא רואים נציגות גדולה יותר בתחרויות הללו בחו"ל, כמו שאנחנו רואים במרתונים או בתחרויות של איש הברזל? "אני מניח שזה שילוב של ניסיון. זה לוקח זמן עד שאתה מתחיל לרוץ אולטרות. גם לי זה לקח זמן. באיזשהו מקום זה הרצון שלך להציב יעדים לא טריוויאליים. יש את השילוב של הפחד וגם עלויות כלכליות לא קטנות ואין מה לדבר על הזמן שאתה משקיע כדי להתאמן לסוג כזה של מרוץ וכל המשוואה הזאת, אין מה לעשות, היא מרתיעה".
כרץ שחווה כל כך הרבה קילומטרים בחייו, מעניין אותי אם נחרט באלעד איזשהו זיכרון אחד בדרך, אשר צובט אותו כאשר הוא נזכר בו היום.
"'Badwater Ultramarathon'. זה מרוץ שמתקיים בכל שנה בקליפורניה. זה המקום הכי חם בארצות הברית. מתחילים את המרוץ במקום הכי נמוך בארצות הברית ומסיימים את המרוץ לאחר 220 קילומטר בהר הכי גבוה בארצות הברית. זה מרוץ כביש באמצע הקיץ. מדובר בטמפרטורות של בערך חמישים מעלות. זה המרוץ הכי קשה שיש! פשוט בליגה אחרת. אני עשיתי אותו ב-2010 וזה מרוץ שלקח אותי למקומות הזויים, אפלים. החל מלאבד חמישה-ששה קילו כבר בחלק הראשון, כי לא אכלתי מספיק. באיזשהו שלב התחלתי להקיא, עלה לי החום במשך יומיים. השתנתי דם. זה פשוט מרוץ שלקח אותי לקצה. אבל סיימתי אותו לאחר 44 שעות, כשבדרך עברתי דברים קשים מאוד". אחרי כל כך הרבה סיפורים מרתקים, ריצות אין סופיות, נסיעות לתחרויות בחו"ל ואין סוף תכניות אימונים, שיחות טלפון עם מאמנים, ייעוצים, מאמרים, קווי סיום וקווי התחלה, מעניין אותי מי לאורך כל הדרך הזאת השפיע על אלעד? "דניאל קרן הוא בוודאי אחד האנשים האלה. אנחנו התחברנו לפני 13 שנה וחלקנו הרבה מאות קילומטרים ביחד. היתה לו הרבה מאד השפעה עבורי. פילוסופיית הריצה והחיים שלו זה משהו שאני מאוד מזדהה איתה – אתה מכיר בן אדם מאוד טוב דרך הריצה, גם אם לא נגיד מילה אחד לשני. תני לי לרוץ עם בן אדם שעה ואני יכול להגיד לך הרבה מאד עליו. יש אנשים, שאחרי שרצתי איתם פעם אחת, אמרתי 'טוב, מספיק, זה לא זה'. ויש אנשים שפשוט כיף לרוץ איתם. זה כמו דייט".
מתי הריצה פוגשת אתך בחיים האישיים ? איפה היא הכי באה לידי ביטוי?
"הרבה מאד קשיים שכל אחד מאתנו נפגש איתם ביומיום מקבלים פרספקטיבה אחרת. אני באופן אישי חוויתי הרבה חוויות ריצה קשות, מאתגרות ומרגשות שנתנו לי פרספקטיבה אחרת לגבי מצבים כאלה ואחרים, שאפשרו לי להגיד על מצבים מסוימים "וואלה, זה לא כזה נורא…".
היו לי עוד כל כך הרבה שאלות לשאול את אלעד. הוא מסקרן, מעורר השראה ופשוט עושה חשק לחבק. זה רשמי: אני מוסיפה את אלעד לרשימת הגברים שהייתי רוצה לשכפל ופשוט לפזר בחלל הציוויליזציה שלי. ועכשיו אין לי ספק שגם לכם.
קישור לבלוג של אלעד – http://benjamin.co.il/blog/
שלגיה
ניצה חדד – משתתפת בתחרויות ריצה ובוגרת תחרויות המרתון של ברלין 2010, אמסטרדם 2011, מרתון ברצלונה ואולטרה מרתון ורבייה סאן ברנרדמבעלי חברת SHAKED.HR
