היכנסו לעמוד המיוחד של שוונג למשחקים האולימפיים
אם באיזשהו מקום היה ליין הימורים כזה, כנראה שהרבה מומחי אתלטיקה היו מהמרים על שני שיאני עולם ענקיים שישמרו על התואר האולימפי שלהם – דייויד רודישה ורנו לאבילני. רץ ה-800 באמת הפך לראשון שעשה את זה מאז 1964 ואליו נחזור בהמשך. לאבילני לעומתו לא, וזה ממש לא אמור לגרום לנו לחשוב שהוא לא הטוב בעולם. הוא ועוד איך הטוב בעולם, אבל בקפיצה במוט בשונה מריצה של פחות משתי דקות הרבה יש יותר משתנים.
מוען לכל תרחיש. דייויד רודישה | צילום: Erik van Leeuwen
אז לאבילני אולי יודע לקפוץ הכי גבוה שאפשר אבל בווינריות הוא פחות טוב, ולעומתו טיאגו בראז דה סילבה רק בן 22 אבל כבר יכול ללמד את האתלטים הגדולים בעולם מה זו ווינריות. ומבחינת לאבילני צריך להבין. הוא אמנם כבר קפץ 6.16 מ' אבל במקצוע כל כך טכני כמו קפיצה במוט יש הבדל עצום בין לנסות לעבוד יותר מ-6 מטרים בשקט לבין להיות חייב לעשות את זה. הרי אף אחד מעולם לא היה זקוק לקפיצה של יותר מ-6 מטרים כדי לנצח גמר אולימפי, ולאבילני כנראה נלחץ מזה. בחזרה לדה סילבה, האמת היא שהוא לא הראשון שמתעלה על עצמו בגמר אולימפי בקפיצה במוט. ניק הייסונג האמריקאי עשה את זה בסידני 2000 כששיפר את שיאו האישי בניסיון הראשון ל-5.90 מ' וניצח שלושה קופצים אחרים שקבעו תוצאה זהה רק בניסיונות אחרים.
הגיבור הברזילאי החדש אמנם עבר 6.03 מ' בניסיון השני שלו, אבל הוא הצליח לשפר את שיאו האישי מלפני התחרות בלא פחות מעשרה סנטימטרים, לנצח את קופץ המוט הטוב בעולם, ולעשות את זה מול הקהל הביתי בתחרות שנדחתה בגלל גשם כבד. לפני 4 שנים הוא הגיע לאליפות העולם לנוער עם שיא אישי של 5.35 מ'. התנאים היו קשים בגלל…גשם כבד. אבל טיאגו בראז דה סילבה אוהב תנאים קשים, ובתחרות הזאת הוא שיפר את שיאו האישי 4 פעמים וקבע בסופו של דבר 5.55 כדי לזכות באליפות. זו שורה שמסכמת את מי שחלקכם אולי ראה בתור אלמוני, אבל בברזיל יודעים שמדובר בספורטאי שאפתן.
היות וגם בברזיל, בשנה שהיא לא אולימפית, מי שלא כדורגלן (או אולי כדורעפן) לא באמת נמצא בשיח היומי של חובבי הספורט, דה סילבה סלל את דרכו אל הצמרת העולמית בזכות נחישות רבה. הוא נכנס לאתלטיקה בגלל דודו שהיה אתלט קרב 10, ואחרי שבגיל 15 קפץ במוט לגובה 4.60 מ' הוא יצר בעצמו קשר עם מאמן מסאו פאולו שנקרא דה סוזה וביקש ממנו להצטרף לתכנית האימון שלו ולצאת מעיר הולדתו מריליה. וכך, בזכות הרצון העז שלו להפוך לאתלט, זה סילבה מצא את עצמו מתאמן לצדה של אחת מהקופצות במוט הטובות בעולם פביאנה מורר, ומשם הדרך למדליית הכסף באולימפיאדת הנוער סינגפור 2010 היתה סלולה.
אז גם הברזילאים הבינו שיש להם סוג של יהלום, דה סוזה שיתף פעולה עם מאמן בכיר מרוסיה כדי לשפר את הטכניקה של חניכו במשך שנה שלמה והפרויקט הלך וגדל והוכיח את עצמו משנה לשנה. אז מה ההבדל בין כשרון ברזילאי לכשרון ישראלי? קודם כל, אי אפשר להשתחרר כל כך בקלות מאגודה שאתה נמצא בה אם אתה רוצה לעבור למאמן אחר. דבר שני, הרבה מאוד כישרונות צעירים בארץ מוצאים את עצמם באותה מסגרת ללא שינוי. והכי חשוב, מכולם מצפים להצליח ולהתחרות בלי סוף גם אם הם אמורים להיות בתקופה של בנייה. לפי מה שכותבים בברזיל, באותה אליפות עולם לנוער אמרו לדה סילבה להיות רגוע ושהוא לא חייב להשיג כלום – עד שהוא הרגיש שיש לו את היכולת להיות אלוף עולם, והיום אלוף אולימפי.
לא קל לרוץ 400 מטר בגיל 30. אליסון פליקס | צילום: Tab59
עוד לפני דה סילבה, מי שהיתה אמורה להיות הכוכבת הגדולה של היום הזה באצטדיון האתלטיקה היא אליסון פליקס, כך לפחות קיוו מעריציה. אתלטית העל האמריקאית מעולם לא זכתה במדליית זהב אולימפית ב-400 מטר וזה מה שהיא היתה אמורה לעשות הפעם, מאחר ובריצת ה-200 היא לא עברה את המבחנים האמריקאים. התפאורה נראתה מושלמת וניצחון של פליקס היה הופך אותה לאתלטית הראשונה שמחזיקה בחמש מדליות זהב אולימפיות.
פליקס סיימה שנייה אחרי שוניי מילר מהבהאמאס, וכמה שיגידו שהיא "נפלה" לכיוון קו הסיום כדי לנצח אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיא היתה יותר טובה. מה שכואב במקרה של פליקס זה שמראש היה צפוי שב-400 מטר יהיה לה יותר קשה מאשר ב-200. פליקס השתתפה לראשונה במשחקים האולימפיים בגיל 18 באתונה 2004. היום היא בת 30. אם תחפשו נשים שזכו בתואר אולימפי בריצת 400 בגיל 30 תמצאו רק אחת וגם זה קרה בשנות השבעים. אגב, מדובר ברצה הפולניה-יהודיה אירנה שווינסקה. בגיל 30, אחרי שמבחינה מדעית הגוף מתחיל בנסיגה, קשה מאוד לשמור על אותה הרמה בריצה כמו 400 מטרים, שהאימונים אליה קשים הרבה יותר מאשר אימונים לריצות 100 ו-200. אפשר לבקר פעם באימון של דונלד סנפורד כדי להבין את זה. למען האמת, ניצחון של פליקס במקרה הזה היה מפתיע מאוד. אבל בכל זאת, היא הפכה לפנות בוקר לאתלטית האמריקאית עם מספר המדליות האולימפיות הגדול ביותר עם 7, שאולי יהפכו ל-8 אחרי ריצת השליחות 4 פעמים 400.
דייויד רודישה הגיע לגמר ה-800 ברגשות מעורבים. העונה האחרונה לא היתה כל כך טובה בלשון המעטה. הוא ידע שאין לו את המהירות של הגמר האולימפי בלונדון 2012, ושיריבים שמכירים אותו ינסו "לשחק על זה". זה בדיוק מה שעשה בן ארצו אלפרד קיפקטר, שכבר ניצח אותו השנה במבחנים הקנייתים בעיקר בשל העובדה שהוא השאיר אותו מאחור בהקפה הראשונה ורודישה השנה הצטיין פחות בטקטיקה מהסוג הזה. קיפקטר פתח בטירוף, אבל בסיומה של ההקפה הראשונה, כשהוא עוצר את השעון בקצב מטורף של שיא עולם, היה אפשר להבין שאין שום סיכוי שרץ שעד היום לא ירד מ-1:43 ידע לשמור על אותו הקצב. בשלב הזה גם רודישה הבין את זה, כולם הרגיעו את הריצה שלהם וב-600 מטר הוא פרץ קדימה. קיפקטר ירד למקום הלפני אחרון וכל אחד אחר שניסה לסכן את רודישה הבין שזה לא יקרה הפעם. חוץ מרודישה, הרץ המרשים והמפתיע ביותר בגמר הזה היה קלייטון מרפי האמריקאי, שהגיע למשחקים האולימפיים עם שיא אישי של 1:44.30 דק' ויצא מהם עם שיא של 1:42.96 דק'.
