בזמן ריצה במכתש רמון, דורה הלר, המתאמנת לקראת הטור טראנס אלפ, חשבה על אנשים מיוחדים שהם דוגמא למופת לספורט בישראל. "הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא לתת להם דוגמא" -אלברט איינשטיין
מאת:דורה הלר
בזמן ריצה למכתש רמון, בשעות שהשמש שקעה והאור במדבר הפך מחום לסגול ואחר כך לכחול, ולא שומעים דבר מלבד נעלי הריצה על האספלט והרוח הנושבת, שקעתי במחשבות על השבוע האחרון שחלף.
בזכות כנס מנתחי עמוד השדרה שהתקיים באילת בסוף השבוע, ערכנו את "מחנה האימונים" הפרטי שלנו שם. מייק לקח את אייבי הקטן לכנס כבר ביום רביעי, שם שמר עליו צוות מתבגרות ברשותה של אחותו הגדולה תמר (להנאת כל הצדדים). אני הייתי צריכה לעבוד ביום חמישי בבוקר במצפה רמון, אבל באתי כבר בבוקר עם אופניים מוכנים ויצאתי לרכיבה לאילת בצהריים. האמת היא, שהתקשיתי להירדם בלילה שלפני, השרב הכבד שצפו החזאים גרם לי לחשש שמה לא אצליח להגיע לאילת בשלום. האובך אכן הכביד, אבל העננים החלו לעמעם את אור השמש, כך שניצלתי מצלייה. ככל שהתקדמתי דרומה התחזקה סופת החול, שהקדימה את פניי ברוחות צד, אבל במקביל גם קיררה אותי. בנאות סמדר עצרתי לחצי שעה בדיוק והגעתי לאילת בזמן של 5:45 שעות – שיפור קטן בזמן לעומת השבוע הקודם.
למחרת בבוקר יצאתי עם אייבי לצפות באימון החלפות שהתקיים במסגרת מבחני סיום של קורס מאמני טריאתלון. שם פגשנו את אבי חיים. הוא הזמין אותנו להשתתף במבחן הסיום שלו שתוכנן למחרת בבוקר ובו התכוון להעביר טיים טריאל. נעננו להזמנה והתייצבנו למחרת בשש בבוקר בצומת שליד ’עיר המלכים’. הרוח הייתה קרה ואבי הזניק אותנו בזוגות על מסלול הטריאתלון אל מחוץ לעיר וחזרה. אני נהניתי לרכב מול הרוח. כשחזרנו למלון לארוחת בוקר קלה מצאנו בחדר האוכל בעיקר אימהות סטורות שיער עם זאטוטים אנרגטיים יחד איתן, מנסות לאפשר לאבא לישון עוד קצת.
לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לריצה עם עגלת הריצה ולאחר מכן באופניים שוב להר חזקיהו. במסורת של מחנות אימונים אפילו ירדו עלינו כמה טיפות גשם. בפסגת ההר קיבלתי הודעת SMS מאבי בה הוא מוסר שלקחתי מקום ראשון מבין הבנות. הוא מצידו קיבל ציון יפה על התרגיל שהעביר, ובצדק. אבי מבחינתי הוא מישהו שמשלב את הצדדים היפים של ענף הטריאתלון, את העמידה לבד מול המתחרים, את היכולת לעבוד בקבוצה, התחרותיות והדאגה לאחרים. בערב שלפני המבחן הוא יצא לתקן קטע מהכביש כדי שאף רוכב לא ייפגע. המעשה הזה העלה בי זיכרון מלפני כמה שנים, כשיצאנו עם קבוצה להרי אילת ואבי נעלם לנו. אחר כך התברר, שהוא חזר על עקבותיו כדי לפנות אבנים מהכביש כדי שנוכל כולנו לרדת בבטחה לאחר מכן. על תעודות בית הספר של הילדים שלי מצוטט אלברט איינשטיין: "הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא לתת להם דוגמא".
כשחזרתי למחשב אחרי סוף השבוע קראתי את הידיעה על יוסי ויותם מלמן מסיימים את מרתון תל אביב. יוסי עבר לא מזמן התקף לב ויותם כלל לא התכוון לסיים את כל המסלול. מבחינתי זה ניצחון הרצון וכן, גם מתן דוגמא לאחרים. מובן שבין מי שעקבו אחר התלבטויות של יוסי לפני המרתון היו לא מעט שחשבו כי הוא מגזים, כפי שברור שרבים מאלה יגידו עכשיו: כל הכבוד. יש בטח גם מספיק שעדיין מצקצקים בלשון. אנשים שורדים התקף בממוצע של 11 שנים, ואיכות החיים של רבים מהם יורדת בהרבה. מצב עגום זה נובע בעיקר מאלה שלא עוסקים בספורט, וזאת למרות שהוכח שפעילות ספורטיבית בפירוש מאריכה חיים.
נכון שההמלצה היא בדרך כלל לעסוק בפעילות ספורטיבית מתונה. כשהייתי בהריון עם אייבי חיפשתי מידע על גבולות הפעילות הספורטיבית בתקופה זו, ולא מצאתי. רופאי נשים לא היו מוכנים להמליץ על שום דבר, מאמנים גימגמו לרוב משהו בכיוון של לשמור על דופק נמוך, האינטרנט מכיר רק ענפי ספורט לנשים בהריון שהם על גבול העלבון: בעיקר הליכה בחוף הים, ובחדר הכושר בדקו אם מותר לי בכלל להכנס. בסוף שמעתי את העצה שחיכיתי לה, כשגיל וינר אמר שלדעתו הריון זה לא הגבלה, וסיפר על בוני אשל שהשתתפה פעם באליפות ישראל כשהיא בהריון. זה מה שבסופו של דבר עשיתי: הפסקתי לרוץ כי לא הרגשתי טוב עם זה, אבל המשכתי חדר כושר, שחייה ובעיקר רכיבה על אופניים.
לפעמים אנחנו רוצים לקבל אישור מוסמך לכך שמה שאנחנו עושים הוא בטוח וטוב – אבל לעתים קרובות לא יהיה מי שייתן לנו אישור כזה, בוודאי לא בעידן של רפואה מגוננת. על כן אנחנו זקוקים פשוט לדוגמא, למורה דרך, ולמנה של אמונה ביכולתו של הגוף להיגרר אחרי הרצון שלנו. יוסי בטח לא רץ את המרתון כדי לתת דוגמא, אבל זה מה שיצא בדרך.
