מאת:דפנה שב
אחרי ההופעה המרשימה של פולה רדקליף במרתון ניו-יורק כל עניין החזרה לריצה אחרי לידה סקרן אותי מאד.
פולה רדקליף היא לא הראשונה. כבר ראינו איך נילי אברמסקי חזרה תוך חצי שנה להתחרות, וגם ברמות הפחות מקצועניות, ממש מסביבי, אני רואה איך נשים חוזרות לריצה אחרי לידה. אבל זה לא העיקר, הן חוזרות חזקות יותר, מהירות יותר ועם כוח מנטלי עצום ומעורר הערכה.
נילי אברמסקי חזרה תוך חצי שנה להתחרות
כשצפיתי בשידור מניו- יורק, וואמי ופולה נראו כמו שתי תלמידות תיכון אבל מאחורי המבנה הצנום וקלות הרגליים מדובר בשתי אימהות. ביתה של וואמי כבר בת 4 שנים ופולה רק "חוזרת" לעצמה. בסוף המסלול ממתינים לה בעלה וביתה הקטנטנה.
הייתי חייבת למצוא הסבר מדעי יותר לתופעה המדהימה הזאת.
כהרגלי הפעלתי את מנועי החיפוש ברשת וגיליתי מאמר נפלא אודות ההבדלים הפזיולוגיים בין גברים לנשים, ובחינה של צריכת החמצן אצל נשים אחרי לידה.
ההבדלים הפיזיולוגיים בין גברים לנשים, מסבירה הכותבת, הובאו במשך ההסטוריה כעליונות פיזית של הגבר על פני האישה. האישה הוגדרה על פי מה שחסר לה:
נשים הן נמוכות יותר, פלג הגוף העליון שלהן קטן יותר, משקל הגוף נמוך יותר, מסת שריר דלילה יותר, מעט מאוד אחוזי טוסטסטרון ( טוסטסטרון אחראי על יצירת תאי שריר). ובנוסף לכל ה"חסרונות" הללו, נשים התברכו בהורמון האסטרוגן, מה שמקנה להן אחוזי שומן גבוהים יותר.
הדבר היחיד שדווקא לנשים יש ולגברים אין, הרחם, היה במשך מאות שנים הסיבה ליחס שונה אצל נשים העוסקות בספורט ובכלל.
יחס שונה? זה בלשון המעטה. החלו לצוץ כל מיני רעיונות, למשל: השכלה גבוהה לנשים היתה אסורה מהסכנה שרוב הדם יעלה למוח בעוד הרחם תישאר בלי אספקה ראויה. ויש עוד, נשים עבדו פחות שעות כיוון שהן נחשבו לחלשות יותר. ב-1902 איגוד הטניס האמריקאי החליט שנשים ישחקו עד 3 סטים,במקום חמישה (אגב,זה לא השתנה).
את האפליה בענף הריצה כולנו זוכרים. החל מ-1928 כאשר התמוטטו כמה נשים במקצה ה-800 מ' באולימפיאדה- ארוע שנתן "הסבר מדעי" עד 1984 להפסקת מקצי הריצות, שם נשים רצו לראשונה במשחקים האולימפיים ריצת מרתון.
אז נכון שיש הבדלים פיזיולוגיים. אבל חלקם יכולים להוות יתרון לנשים.
אחוזי השומן הגבוהים, כך מסתבר, מהווים יתרון בענף השחייה למרחקים הארוכים. זהו יתרון המקנה יכולת ציפה טובה יותר ובידוד מפני קור. כך גם בריצות אולטרה מרתון (ראו את מקרה פאם ריד).
יתרון לנשים יש גם בענף רכיבת סוסים, מכוניות מירוץ, טיס וסירות. כיוון שהנשים קטנות יותר מבחינת גובה ומשקל.
וכך גם ההריון מתברר כיתרון גדול מאד. נפח הדם עולה ב 60 אחוזים במהלך ההריון. ככל שיש יותר חמצן בדם כך יותר חמצן מובל לשרירים. השרירים משתמשים בחמצן על מנת לייצר אדנוזין טרי-פוספט, אינזים האחראי על עבודת השרירים. התהליך הזה . VO2-maxנקרא צריכת חמצן מירבית או
אצל גברים צריכת החמצן המירבית גדולה פי שניים מאצל נשים. אבל עדיין לא הצליחו להבין איך צריכת החמצן של נשים אחרי לידה גדלה. כיוון שנפח הדם חוזר לנורמל לאחר 4-8 שבועות אחרי הלידה, לא ברור אם הקשר בעליית צריכת החמצן הוא לאימונים תוך כדי ההריון או לעלייה בנפח הדם בתחילת ההריון.
הכותבת מציינת כי עדיין לא נעשה מחקר מקיף בקרב רצות מקצועניות בהריון, אבל מקרה פולה רדקליף במרתון ניו-יורק מחזק את העובדה שיש פה יתרון של הנשים.
הרבה פעמים אני נתקלת בשאלה המוזרה: "את לא מבוגרת מדי בשביל לרוץ?"
ואז כמובן אני צריכה להסביר, שריצה למרחקים ארוכים זה בדיוק ההיפך מהתעמלות אמנותית. זה גם יכול להיות תירוץ טוב לתוצאות של רצות לפני גיל שלושים: "עוד לא מימשתי את הפוטנציאל שבי, אני עוד נורא צעירה" (זה במידה שהן לא מרוצות מהתוצאות של עצמן).
אז עכשיו יש לי עוד תירוץ- "אני לפני לידה"….
למאמר באנגלית "On Women, Sports and the New York Marathon" כאן
למאמר על ריצה אחרי לידה לחץ כאן
לטיפים לרצות אחרי הריון לחץ כאן
