אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. הייתי בן כמעט 30, בשנה האחרונה לתואר בהנדסת חומרים בבאר שבע. חיים סטודנטיאליים רגילים: לימודים, עבודה, בילויים. הכול התנהל על מי מנוחות, ואז לפתע, בצהריים אחד, החיים שלי השתנו מקצה לקצה.
לכתבות נוספות בנושא:
היסטוריה נשית: רצה מרתון בכל יום במשך שנה לאורך כל 2024
האישה השראה, הסרט פחות: מסקנות מהסרט התיעודי החדש על ביטי דויטש
פציעות ריצה בחורף: אלו הפציעות הכי נפוצות ואיך נמנע אותן
הכול התחיל בעקבות תחושה לא טובה במשמרת – כאב ראש, שום דבר יוצא דופן. ערב שגרתי בעבודה. אפילו אני זלזלתי בתחושה, בטוח שזה רק וירוס חולף או שזה קשור לעומס שהיה לי כסטודנט. לא ידעתי שבאותם רגעים העייפות הזו היא הסימן הראשון למשהו גדול בהרבה. הגעתי הביתה, מותש אך לא מודאג, ונרדמתי.
כשאשתי, רחלי, ניסתה להעיר אותי בצהריים, התחלתי לפרכס. תוך זמן קצר מצאתי את עצמי בדרך לבית החולים, ללא זיכרון ברור של מה קורה סביבי. כשהגעתי, אחרי בדיקות מעמיקות, נחתה עליי הבשורה הכי לא צפויה שיכולתי לדמיין: התברר שיש לי גידול במוח. גליומה, דרגה 2 – לא אגרסיבי, אבל גם לא משהו שניתן להתעלם ממנו, כך אמרו הרופאים.
הרופאים אמרו שצריך להתחיל מיד בניתוח. הניתוח הראשון היה מפחיד: בערות מוחלטת, לשמוע את הרופאים מדברים בזמן שראשי פתוח, וכל הזמן לחשוב על הסיכונים. אך לא הבנתי אז עד כמה הניתוחים יהפכו לחלק משגרת חיי – כל ארבע שנים, כדי להסיר חלקים מהגידול ולמנוע ממנו לגדול ולהשפיע על חיי.
אחרי הניתוח השני, שהלך טוב יותר, חליתי בדלקת קרום המוח. מאז, המחלה הפכה למאבק של תזמון: מתי אצטרך לעבור את הניתוח הבא? מתי יחליטו הרופאים שאי אפשר להמתין יותר ואצטרך להתחיל טיפולי כימותרפיה והקרנות שישבשו את מסלול חיי?
דווקא מתוך האתגר, החלטתי לשנות גישה. התחלתי לרוץ – מרחקים קצרים, ואז ואז ארוכים יותר, ואז מרתונים. היום, למרות המחלה, אני מתאמן כמעט כל יום. אני מאמן קבוצות ריצה ומשלב באימונים גם את הריצות שלי. ביום ראשון, אני רץ עם קבוצת המתאמנים שלי כ-6 עד 10 ק"מ. ביום שני, אני מאמן שתי קבוצות: עם הראשונה אני רץ 4-5 ק"מ, ועם השנייה – כ-7-8 ק"מ. ביום שלישי אני "נח" עם שחייה, וברביעי אני שוב מאמן שתי קבוצות ורץ כ-10 ק"מ. בימי שישי או שבת אני רץ בשטח בין 20 ל-25 ק"מ, ולפעמים יותר, כמו באימוני "סובב עמק" שבהם רצתי 40-50 ק"מ ביום שישי ועוד 20-30 ק"מ בשבת.
גם כשהאימונים נגמרים, אני נהנה לצאת לרוץ עם החברים שלי ולצאת לטייל עם הילדים שלי, שהפכו לשותפים הכי טובים שיכולתי לבקש לחוויות האלה. הספורט והפעילות הפיזית הפכו לחלק מהותי מחיי.
הריצה עבורי היא הרבה יותר מתחביב. היא מעניקה לי תחושת סיפוק אדירה, שחרור, וכוחות מחודשים. בעזרתם אני מגיע למאבק הבריאותי מחוזק יותר ורענן.
בתקופה שהתחלתי לרוץ, הרגשתי צורך עז לשנות אווירה ולשבור את השגרה השוחקת. מאז, גיליתי דברים חדשים על עצמי, והיום, כמדריך, אני מרגיש שליחות. אני מקפיד לרוץ עם המתאמנים שלי, לתת להם יחס אישי ומשוב, ולראות אותם מתקדמים – זה ממלא אותי ומזכיר לי למה התחלתי.
בפן הבריאותי, לאחרונה, מצאתי תקווה חדשה. טיפול ביולוגי חדש, שמוגש השנה לסל התרופות, מצליח לעכב את צמיחתו של הגידול באופן משמעותי. בזכות הטיפול הזה, אני מצליח להימנע מהניתוחים התכופים שהפכו לשגרה בעשור האחרון ובכל פעם השביתו אותי לתקופה ממושכת, וגם לדחות את הצורך בטיפולי כימותרפיה והקרנות. הטיפול הזה מאפשר לי להמשיך לחיות את חיי בצורה הטובה ביותר שאני יכול – לרוץ, לטייל, להיות האבא שאני כה נהנה להיות וליהנות מהדברים הקטנים והגדולים כאחד.
התמיכה שאני מקבל מאשתי רחלי, היא שמעניקה לי את הכוח להמשיך. בזכותה ובהשראתה, אני לא מוותר על חלומותיי ולא נותן למחלה להגדיר אותי. החיים, עבורי, הם ריצה למרחקים ארוכים – לא רק בשביל התחרות, אלא בשביל הסיפוק שבדרך.
אופק אתה ההשראה שלי,אתה מול עיני יום יום
מאחל לך אריכות ימים,חיבוק גדול ממני ,אלוף אתה
דוגמא ומופת
איך קוראים לתרופה שאתה מקבל
בהצלחה
מרשים ביותר ומעורר השראה .
אשמח מאד לדעת איזו תרופה ביולוגית ??
לבעלי יש גליאובלסטומה….