שחר צוברי שינה פאזה – הוא גולש פחות, עושה קורס מאמנים, משלים בגרויות וגם – מתאמן במרץ לתחרות ישראמן בשבוע הבא. לא, זה לא בגלל שהוא שבור מהתוצאה באולימפיאדה, הוא פשוט החליט שהגיע הזמן להגשים את עצמו גם בלי הגלשן
מאת:מאיה גייר
כשסיפרו לי ששחר צוברי עומד להשתתף בתחרות הישראמן, במקצה לחצי איש ברזל, תיארתי לעצמי שמדובר בסימפטום פוסט טראומטי של אולימפיאדת לונדון. צוברי לא הצליח לשחזר שם את ההישג הגדול מאולימפיאדת בייג'ינג (מדליית ארד) וסיים את תחרות הגלישה בדגם הניל-פרייד במקום ה-19 בלבד, באופן מאכזב מאוד לו עצמו וגם לחובבי הספורט הישראלים שקיוו לראות אותו עולה שוב על דוכן המנצחים. "ואז, אחרי ירידת המתח המתבקשת, כשהוא שבור לגמרי, הוא מחליט לעשות ברוגז עם הגלשן ולנסות לכבוש את פסגת עולם הטריאתלון. מה יותר 'טבעי' מאשר לנסות להחזיר את הפאסון? ובמה יש יותר פאסון מאשר לסמן צ'ק ליד ההגדרה איש ברזל?", כך חשבתי. לתומי.
למבוכתי המסוימת מסתבר שהתסריט שלי היה רחוק למדי מהמציאות, בערך כמו מרחק ההבטחות שבסרטוני התעמולה שאתם רואים כעת מדי ערב, למציאות שאחרי שידורן. התברר כי צוברי הוא טריאתלט פעיל כבר שנים רבות וכי את ההשתפות בישראמן סימן בכלל לפני האולימפאידה.
"הכל התחיל בגיל 13 – ראיתי את הטריאתלון באילת, ליד הבית, וזה היה נראה לי כיף" הוא משחזר, "באתי לאמא שלי, ואמרתי לה 'אני רוצה לעשות את הטריאתלון'. היא אמרה לי 'אבל לא התאמנת בכלל', אבל התעקשתי שזה לא משנה, אמרתי לה 'יהיה בסדר, נתחיל ונראה מה יהיה'. יום לפני התחרות נרשמתי והשתתפתי במקצה לילדים. היה אחלה, נהניתי ומאז המשכתי."
"בהתחלה הייתי מתאמן בריצה, שחייה ורכיבה באופן עצמאי, כדי לשפר את היכולת שלי בגלישה ובגיל 15 בערך לקחתי מאמן כושר, שלמה זקס, שבא מתחום הטריאתלון, כדי שיעבוד איתי על דברים לשיפור גלישת הרוח. שמנו לב שאחד הדברים החשובים עבורי זה הגיוון, גם כדי שלא יהיה משעמם וגם כדי לשפר את הכושר", הוא מספר, "מאז אני מתאמן וגם מתחרה מדי פעם. כמעט כל שנה אני עושה לפחות טריאתלון אחד. הכל לפי תכנית הגלישה, שזה הדבר הראשון בסדר העדיפויות – אני רואה מה בתכניות ולפי זה מחליט איזה טריאתלון ואיזה מרחקים כדאי לי לעשות."
בדומה לאופן בו החליט להתחיל עם הטריאתלון, כך החליט צוברי ללכת לישראמן. "לפני שנה-שנתיים ראיתי את התחרות וחשבתי שאני חייב לעשות את זה מתישהו, כי זאת נראית כמו תחרות טובה עם אחלה הפנינג. אמרתי לעצמי שכשיהיה לי זמן פנוי אלך על זה ולפני האולימפיאדה הבנתי שהשנה זה יהיה זמן טוב, כי ממילא אני אמור להוריד עומס בגלישה ויהיה לי מספיק זמן להתאמן. אני שמח שעכשיו ההזדמנות הגיעה."
ימים של שקט
מאז האולימפיאדה צוברי הוריד הילוך ושינה פאזה, שני דברים להם הוא חיכה זמן לא קצר. הוא משלים כרגע בגרות במתמטיקה כדי להתחיל תואר בשנה הבאה, כנראה בממשל ויחסים בינלאומיים, עושה קורס מאמני שייט בוינגייט ועבר מאילת לתל אביב לעת עתה.
"מהרגע שהתחלתי להתחרות, מאז שסיימתי את התיכון, פשוט חייתי על מזוודות. עכשיו זו תקופה רגועה יותר, שבה אני עושה מה שאני רוצה לעשות. אלה דברים שישבו לי על הראש הרבה זמן ושרציתי לעשות כדי להגשים את עצמי בעוד מישורים. זה נחמד. מבחינתי זו תקופה טובה", הוא אומר.
תעודת האימון אומרת שאתה חושב על הכיוון הזה?
"לא, יש לי כבר תעודת מדריך וחשבתי שאם יש לי את האופציה והזמן והכסף והאנרגיות לעשות, אז למה לא? תעודות זה תמיד חשוב. חוץ מזה שזה מעניין – אנטומיה, פיזיולוגיה, תורת האימון – אלה דברים שאני חי אותם יום-יום, וזו הזדמנות להבין אותם יותר לעומק. אם יבוא ספורטאי שאני באמת אחשוב שאני יכול לעבוד איתו ולהגיע איתו להישגים אז זה אפשרי, אבל זה משהו לעשות אחרי שאתה ממצה את עצמך בספורט שלך ואני עדיין לא מיציתי."
|
מה יותר קשה – המאמץ האינטלקטואלי של ללמוד לבגרות או לקורס אימון או המאמץ הפיזי של האימונים?
"זה לא נורא אבל אין ספק שקשה לי להושיב את עצמי על התחת וללמוד."
יותר קל לרוץ 20 קילומטר?
"הרבה יותר. אם אני לא רוצה ללמוד אני אומר לעצמי 'טוב, יאללה, מה התירוץ?', בוא נצא לרוץ. ואז אתה חוזר ואתה צריך לאכול ולנוח, ואתה לשבת ללמוד ואתה עייף לגמרי, אז אתה אומר לעצמך 'נו, ברור, רצתי מלא!'."
הרצון שלך לנסות דברים אחרים ולקחת פסק זמן מהגלישה נבע מהתוצאה באולימפיאדה?
"לא, זה קשור אליי בתור בן אדם. כמובן שיש גם את נפילת המתח של אחרי האולימפיאדה אבל זה לא העניין. העניין הוא שמאז שאני זוכר את עצמי אני גולש. בהתחלה זה היה פשוט תחביב, זה התפתח והשתדרג, ויום אחד קמתי ופתאום גיליתי שיש לי קריירה. ביליתי בערך 10 שנים שבהן כל מה שחשבתי עליו היה רק: גלישה, גלישה, גלישה."
|
 צילום: צלם אותי |
זה אומר שאתה כבר מדמיין את היום שאחרי?
"עכשיו כשאני פה במרכז אז אני מסתכל וחושב 'אז ככה זה יהיה? אני לא אהיה קרוב לים כל כך ואני לא אגלוש?', זה קצת מרגיש ככה. פתאום אני חי חיים נורמליים אחרי שנים על גבי שנים שהחיים שלי התנהלו במין כדור שלג שהלך וגדל, של להיות 10 חודשים בשנה בחו"ל, בלי שום רגע דל, שאנשים כבר לא יודעים איפה אתה, שאתה כבר לא יודע איפה אתה והכל סביב הספורט, אתה שם הכל בצד ורק חושב איך האימון או התחרות הבאה יהיו יותר טובים. זה כיף אבל זה מטורף לגמרי, כך שיש משהו טוב ברגיעה הנוכחית."
ובכל זאת, לא חזרת מאוכזב מהאולימפיאדה?
"זה אולי ישמע קצת פוליטי כזה ומתגונן אבל תמיד עניתי על השאלות מהסוג הזה באותו אופן. אני אף פעם לא מאוכזב כי בדרך שלי, לא משנה אם זה 4 שנים לפני האולימפיאדה, יום לפני או באולימפיאדה עצמה, אני תמיד מוודא, עד כמה שאפשר, שלטוב ולרע אני אהיה שלם עם ההחלטות שקיבלתי. שאם אני אשאל את עצמי 'עשית את כל מה שיכולת?' התשובה תהיה 'כן'. סיימת 19 באולימפיאדה? זה המקום שקיבלת. עשיתי כל מה שהיה ביכולתי, לא ויתרתי לעצמי על כלום, ואין לי מה לשחק ב'אם'."
אבל יש לך הסבר ללמה לא הצליח?
"יש הרבה הסברים. ההסבר הכי הגיוני מבחינתי הוא שהגעתי עייף לאולימפיאדה מבחינה מנטלית וגם פיזית אבל לא בגלל מה שאחרים אומרים – הקרב עם משיח ושיטת המבחנים הארוכה. אני חושב שאת הטעות שלי עשיתי ב-2008 בכלל. הייתי בן 22 עם מדליה אולימפית. הייתה אליפות אירופה בארץ ב-2009 וכל מה שראיתי זה איך אני מתקדם. חשבתי רק בקטן, על איך אני אוסף את כל המטבעות בדרך, במקום להגיד 4 שנים זה ארוך ומייגע מדי, הגוף והנפש חייבים לנוח איזה שנה. לא להפסיק לגמרי אבל קצת להוריד עומס, לנסוע פחות לחו"ל, לעשות דברים אחרים – להתגעגע כדי שיישאר לך מספיק דלק ואנרגיה ל-4 שנים."
"מה שקרה לי הוא שהגעתי ל-2010 ואמרתי 'לא כיף לי, אני מרגיש כאילו אני מפספס דברים' והייתי צריך לסחוב עוד שנתיים, אז עשיתי כל מה שיכולתי כדי לשרוד את זה כי לא יכולתי לקחת חופש ארוך טווח. נכון שבנוסף היה גם את הלחץ של עוד מתחרה ושל התקשורת. לכל ספורטאי יש את האינטריגות והמלחמות שלו וככל שהזמן מתקרב לאולימפיאדה הדברים נהיים יותר לחוצים וזה לא עוזר. אבל אם אתה בא מאוד רענן וחד אז הדברים האלה מתגמדים ואז אתה כן מצליח ואני חושב שבאתי כבר קצת מותש."
מנת ברזל לקראת אליפות העולם
עמק הירדן, שדות ים, גן שמואל, אילת – אין כמעט טריאתלון בארץ שצוברי לא ניסה עד היום. הוא אפילו הגיע לדוכן המנצחים כמה פעמים, בקטגוריית הגיל שלו. עם זאת הוא לא מגדיר את עצמו כ"טריאתלט טוב". "בספורט מחלקים לקטגוריות של עממי, תחרותי והישגי. בגלישה אני הישגי, בטריאתלון אני תחרותי – פשוט אחד שמתאמן ועושה תחרויות אבל אני לא מגיע בשביל ההישגים, בשביל לנצח ולהוריד זמנים", הוא מסביר.
אז מה גרם לך ללכת על ישראמן, זה הרי לא סתם טריאתלון, שבאים-עושים-הולכים. רצית להגיד 'עשיתי איש ברזל'?
"זה בטוח לא כדי להגיד 'עשיתי איש ברזל'. אין לי הסבר. פשוט ראיתי ואמרתי בא לי. ככה אני."
עד כמה אתה מושקע בזה?
"יש לי תכנית שבועית, פעמיים שחייה בשבוע, 3-4 פעמים אופניים, 3-4 ריצה."
מה המטרה שלך בתחרות?
"בגדול ליהנות עד כמה שאפשר במשהו כזה. בסך הכל מדובר ב-6 שעות של פעילות רצופה – לא בדיוק נהנים מזה, אבל אחר כך יש תחושה של סיפוק. מבחינת זמנים, 5:40 שעות יהיה טוב מבחינתי. אבל אני אהיה מרוצה מזה שארגיש שפשוט רכבתי, שחיתי ורצתי הכי טוב ושאגיע לקו הסיום סחוט."
אתה לחוץ קצת?
"לא. רכבתי כבר 90 ק"מ, רצתי כבר 21 ק"מ, שחיתי יותר מ-2 ק"מ. עכשיו פשוט עושים הכל ביחד."
זו תחרות במגרש הביתי באילת, זה יתרון?
"קצת, יהיה קהל ביתי, למרות שכבר לא מלהיב את המשפחה לראות אותי מתחרה. 'מה, שוב פעם לקום ב-6 בבוקר כדי לראות את שחר?', זאת כבר לא אטרקציה כזאת גדולה עבורם, רק אם בת דודה שלי מתחרה כולם באים."
יש תכניות לעשות ישראמן שלם בשלב כלשהו?
"אני מאמין שמתישהו אני אנסה לעשות את השלם, אבל לא בזמן הקרוב. בינתיים אני עדיין גולש, עדיף שלא אפצע את עצמי. נעשה את החצי ונבין מה זה הדבר הזה."
בוא נחזור לגלישה – מה השאיפות לאליפות העולם בברזיל בעוד חודשיים?
"בניגוד לטריאתלון שם המטרה היא כמובן לנצח, להוכיח שאתה הכי טוב בעולם."
אתה חושב גם על האולימפיאדה הבאה?
"כשאתה מסיים שנה אולימפית הדבר הראשון שאתה שואל את עצמך הוא 'אני יכול עכשיו להמשיך 4 שנים ולהגיע לריו?' – זה הדבר הראשון, עזבי שבאמצע יש 4 תחרויות אליפות עולם ו-4 תחריות אליפות אירופה ועשרות תחרויות סבב – אז התשובה היא כן. מה יקרה בדרך, זה עדיין נתון להחלטה."
מאיה גייר – עורכת תוכן בשוונג, עושה ספורט כדי לא להשתגע מכל מה שמעצבן במדינה הזאת. וגם כדי להיות רזה.
