נרטבתם, קפאתם, זינקתם, התחממתם, התייבשתם, התלכלכתם, ירדתם, בעיקר עליתם, חוויתם, הגשמתם ובסופו של דבר כולכם ניצחתם. אירועי מרתון ירושלים, אלו הן החוויות של גולשי שוונג. רוצים לספר לנו על החוויות שלכם? מוזמנים לשלוח לנו גם – פרטים בתחתית הכתבה
מאת:גולשי שוונג
קרן מרץ
כשאיחלו לי הצלחה והוסיפו: "קטן עליך" התרגזתי, משום שמרחק המרתון איננו קטן על אף אחד. אני מכבדת את המרחק ויראה מפניו, גם אם רצתי אותו מספר פעמים ואף אם באימונים רצתי מרחקים דומים או ארוכים יותר.
הפער בין הארגון המופתי והאווירה הנהדרת של האירוע ובין תחושתי האישית היה עצום. חוויתי קושי רב כבר מההתחלה- שרירים עייפים בשל עייפות, שנבעה בין השאר מהעדר טייפר, בהיותי מתאמנת לתחרות איש הברזל הראשונה שלי, ולכן לא הופחתו כמעט אימוני הרכיבה והשחייה לקראת המרתון. הרוח עשתה שמות בגופי ובנפשי, הגשם והברד פחות הפריעו לי, אך הריצה שלי הפכה עוד לפני מחצית הדרך, לריצת הישרדות. כשראיתי את השלט "42 ק"מ" אמרתי: "עשינו את זה" בהקלה רבה.
נחשון שוחט
גם עם מזג האוויר המאתגר, הייתה חגיגה גדולה היום בירושלים, מרתון באמת מרגש. ארגון בשטח עלה מדרגה, בלט שהופקו לקחים מקצועיים וארגוניים מהשנהשעברה. מגיע שאפו לעיריית ירושלים ולשאר הגורמים שתרמו לדבר. והחוויה, אחח החוויה. שיאים לא נבחנים תמיד רק לפי ה"זמן" .עבור כל מי שהתמודד היום עם המסלול והתנאים – נדמה לי שזו הייתה חוויה שלא תשכח.
חנה בן עמי
פרשתי מהמרוץ היום אחרי קצת יותר משישה ק"מ בקצב טוב ועוד אחד וקצת שאני לא זוכרת. הרגשתי שהפכתי לקרחון. הפסקתי לרוץ, הלכתי קצת ונכנסתי לניידת משטרה להתחמם. ירושלמית מקסימה ששהתה קרוב על תקן מעודדת, חיכתה ככל הנראה שבעלה יעבור ולאחר מכן ניגשה אלי לעזור. היא הלכה הביתה וחזרה עם תה חם, שוקולדים ועוגיות. תודה גם לבחור נחמד שתרם לי את מעילו עד שהגעתי לניידת ולשוטר שהקשיב לכל מילות התסכול. כעסתי על עצמי שעצרתי במידה מסוימת, אבל הבנתי שזה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. פיזית זה כנראה היה יותר מדי.
מירב פרי
למרות שאת רוב שנותיי כילדה וכנערה ביליתי בירושלים, כשאני מגיעה אליה, אני מרגישה בחופשה, סוג של חו"ל. מרתון ירושלים עבורי היה תמצית העיר, כל הקצוות והניגודים בעיר בירה אחת.
ירושלים של זהב שנצבעה אתמול אפרוריות של גשם וברד (מזג אויר שמבריח בדרך כלל כל בר דעת הביתה, אבל אותנו הרצים כלל לא מרתיע, אלא הופך את הריצה לקשה ומאתגרת יותר); עליות מאיימות מול ירידות המחזירות את הנשימה; קודש מול חו"ל וחילוניות של המושבה הגרמנית, ישן של אבני העיר העתיקה מול חדש של טיילת פסי הרכבת, בליל של שפות אבל בקילומטר ה-18 משתרר שקט, שותפות הגורל – לא רק לי קשה – כולם מדברים כאן שפה אחת.
ובחוויה האישית שלי עבר מול הווה, הפעם בחרתי לרוץ עם חברים מהיסודי, חברים שגדלו איתי והספורט הפגיש אותנו שוב לריצה משותפת מלאה בחוויות ילדות – כאן למדנו, וכאן סבתא, ופה ההורים של אלון, והנה רח' אמציה, ובקפית עבדתי אחרי הצבא, והנשיקה הראשונה והצופים – והכול בשעתיים מרוכזות קפואות עם זיכרונות שמחממים את הלב ומעלים חיוך עד המרתון של תל אביב – שבטוח יהיה חמים יותר.
איגור גיליק
כשנרשמתי למרתון ירושלים, אמרתי "מה כבר יהיה?" איזה עלייה קטנה בהתחלה ואחרי זה הכול ירידה. בטח כמו ברמת השרון, מה כבר אנחנו מהמרכז יודעים על עליות. האתגר השנתי מסתכם במרוץ אייל במקרה הרע, או בגבעת המופעים במקרה הטוב.
ירושלים היא מקום ייחודי, בישראל ובעולם, וכדי ליהנות ממנה תוך כדי ריצה, קודם כל מוותרים מראש על התוצאה, פה לא יקבע שיא אישי, לפה באים ליהנות, אחרי 3 תחרויות רצופות, בעיקר, לא רציתי לסבול. באתי לטיול, גם כשאיימו עלי עם מזג אויר גרוע,עניתי כי גם בטבריה התחזית לא הייתה אופטימית אבל התברר כמושלם.
חברי הטוב, והרץ המחונן שלומי לאון נוהג לומר, "אקדח הזינוק נוהג לפנות את השמיים (גם אלוהים רוצה לצפות במרוץ והעננים מסתירים". אני חושב שבערך באמצע הדרך, תוך כדי עלייה עם רוח בפנים, כשחטפתי ברד בעיניים, שקלתי מחדש את התיאוריה על האקדח והשמים (כנראה למישהו למעלה נמאס לראות אנשים סובלים.
לנו כבני אדם יש נטייה מעצבנת לא לזכור את אותו מרוץ בו קבענו שיא אישי, שהתנהל במזג אויר מושלם, והכול תקתק לפי תוכנית. זיכרונות נחקקים עם סבל, ומצופים בחוויות טובות.
מרתון ירושלים מגלם בו הכול, נופים, אנשים אתגר אישי וסבל במידה הנכונה.
לדעתי כל ישראלי הקורא לעצמו ספורטאי סיבולת חייב לרוץ בירושלים. יותר מכל אירוע אחר בארץ הוא מאופיין גם בישראליות וסבל. אני מזמן לא נהניתי ככה.
נטע פרסמן
היה מרתון מושלם. יש משהו מאוד משחרר בלא לדאוג לתוצאה ורק לרוץ כדי לרוץ. רצתי לאט ורגוע ונהניתי מכל רגע. מזג האוויר בהחלט ייזכר – המבול 2 דקות לפני הזינוק בהחלט נתן את הסמן להמשך המרתון, היו כמה קטעים שממש קפאו לי הידיים והפנים אבל הברד בק"מ ה 32 עם הרוח לפנים היה הקטע היחידי שבאמת הפריע לי. מצאתי את עצמי מודה למאמן שלי על אימוני העליות. אחד עבר עוד שבועיים למרתון תל-אביב
בר אשכנזי
היה מזג אוויר מאתגר שתרם לחוויה והפך את המרתון ללא שגרתי. הקור פחות הפריע לי, אבל אין ספק שהמזג אוויר אתגר והוסיף מימד מרתק. מבחינתי זו דווקא הייתה נקודת פתיחה טובה למרוצים בעתיד. אני חושב שלרוץ בירושלים זו חוויה נהדרת בפני עצמה, זה פעם ראשונה שאני רץ בעיר הזו וזו חוויה יוצאת דופן מבחינת נופים, תוואי שטח ואתרים היסטוריים. אני כבר מחכה להשתתף בשנה הבאה. הרגע שהכי זכור לי היה הברד: בחיים לא רצתי בברד, זו חוויה מעניינת שבטוח תגרום לי לזכור את המרתון טוב יותר עוד שנים קדימה.
גם אתם רוצים לספר את החוויה שלכם?
כתבו לנו את החוויה שלכם בקצרה, הוסיפו תמונה מהמרתון – מכאן ושלחו אותה למייל [email protected] .
