בשביל להצליח בספורט דרושה מהירות גבוהה

אילן גולדמן, רוכב אופניים מקצועי לשעבר, שהתחרה בשנות התשעים במירוצי גביע העולם ואליפויות עולם באופניים ואף סיים בתוצאות מכובדות בעשירייה הראשונה, חושב שההצלחה של הספורט בישראל טמונה במהירות, שחסרה כל כך בארצנו
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


אילן גולדמן, רוכב אופניים מקצועי לשעבר, שהתחרה בשנות התשעים במירוצי גביע העולם ואליפויות עולם באופניים ואף סיים בתוצאות מכובדות בעשירייה הראשונה, חושב שההצלחה של הספורט בישראל טמונה במהירות, שחסרה כל כך בארצנו

מאת:אילן גולדמן


למרות שנדמה לנו שענף האופניים וענף הריצה שונים אחד מהשני הם דווקא דומים מאוד. במדינת ישראל ניתן לטעון בוודאות שקיים דמיון כלשהוא בין שני הענפים הללו, ולא בכך ששניהם ענפי ספורט אירוביים או שהם חולקים קבוצות שרירים משותפות, אלה בדבר אחד בטוח – העדר מהירות.

החיסרון בשני הענפים הללו באה לידי ביטוי במדינת ישראל בכך שאנחנו לא ממש טובים בענפים הללו ביחס לשאר מדינות העולם. ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש ויש לנו הרבה דברים להיות גאים בהם, תעשיות היי- טק משגשגות, צבא חזק, טכנולוגיה רפואית וחקלאית מהמובילות בעולם ואפילו קבוצת כדורסל שמביאה כבוד לעם. אבל למרות כל ההישגים המרשימים הללו, עדיין לא הצלחנו עד היום לייצר "מוצר" בסיסי כמו מהירות. פשוט אין לנו מהירות.

בענף האופניים אנחנו תקועים איפה שהוא על מהירות של 42-44 קמ"ש לשעה במרוצי נגד שעון, ופחות מכך במרוצי כביש. בריצת 10,000 מטר, שיאני העולם כבר עומדים על תוצאות שנעות סביב ה- 26 דקות בעוד בארץ אנחנו מדשדשים סביב ה- 28 דקות ומעלה. אני חס וחלילה לא מזלזל בתוצאות הללו, אבל כדי להיות בטופ אנחנו צריכים לעשות יותר. לשם כך אנחנו זקוקים בדחיפות למהירות.

הדיון בארץ בדבר העדר רמה מספקת תמיד מגיע לדעתי למקומות הלא בדיוק נכונים. תמיד הוא נוגע בבעיית מחסור כמותי של רוכבים תחרותיים או רצים תחרותיים ברמות הגבוהות. הוא גם תמיד נוגע בהעדר תקציבים ממשלתיים או בתרבות הספורטיבית ה"ישראלית" שלנו. לדעתי הדיון מחטיא את המטרה בגדול. הבעיה בענפים הללו היא לעולם לא בכמות אלא ב"מהירות". יש מספיק דוגמאות למדינות לא ממש מפותחות שייצרו ספורטאי צמרת למרות העדר אמצעים וכמות. בענף האופניים יש לנו כדוגמא את הרוכבים המקסיקנים, הרוכבים מוונצואלה והרוכבים הקולומביאנים שנחשבים למטפסי-על ומצליחים למרות התנאים הקשים. בריצה יש לנו אצנים מצטיינים ממדינות כמו ג'מייקה, אתיופיה וקניה.

אז למה לא אנחנו?
כן, תרבות ספורט ומסורת של ספורט הם אלמנטים חשובים אבל לא הכי חשובים. לא בכל מדינה יש תרבות ספורטיבית או מסורת ארוכת שנים של ספורט ובדיוק במדינות הללו חובת מילוי הוואקום שנוצר נופלת על כתפי הספורטאים עצמם. הם אלו שמייצרים את המסורת. אל תשכחו, כל רוכב, כל אצן והקבוצות שמאגדות אותם מייצרים מסורת ספורטיבית לוקאלית. מסורת קטנה שמועברת מפה לאוזן, אבל במדינה כמו ישראל גם מסורת קטנה תופסת בסוף נפח.

ובכל זאת למה לא אנחנו?
פלטון של רוכבי העילית שלנו מסיים מרוץ כביש כשהוא מגרד את ה- 40 קמ"ש. האצנים שלנו מסיימים את מירוצי ה- 10 ק"מ בדרך כלל באזור ה- 32 דקות. הבעיה היא לא ברמת המרוצים ולא בליקויים ארגוניים למיניהם. הבעיה היא שלרוכבים והאצנים המוכשרים שלנו אין שותפים מספיק מהירים לאימונים שידחפו אותם לשיאים חדשים במרוצים. הרי יש לנו רצים מאתיופיה, יש לנו רוכבים ממוצא אירופי אז אנחנו לא יכולים לטעון לתירוצים גנטיים. כן, אנחנו צריכים עוד מרוצים אבל אלו לא יועילו במאומה להעלאת הרמה הכללית אם המהירויות ימשיכו להיות נמוכות.

לייצר מהירות ניתן לבצע בשני האופנים הבאים:

"ייבוא מהירות עקיף" – הוא בעצם שליחה מסיבית לאורך פרקי זמן ארוכים של רוכבים ואצנים לחו"ל. הדבר המועיל ביותר לספורטאי הוא להיות בסביבה של ספורטאים חזקים יותר ממנו. רק אלו יצליחו להוציא ממנו יותר, רק שם יהיה ניתן לסחוט ממנו את המהירות המקסימאלית שלו ולגלות עד כמה הוא כישרוני אם בכלל. הספורטאי צריך לבלות כמה שיותר זמן בחו"ל ועדיף אפילו שזו תהיה עונה מלאה. רק ככה המהירות תהיה מושרשת.

דמיינו שאותו ספורטאי שב לישראל שהוא כבר מסוגל לרכוב נג"ש ב- 48 קמ"ש ממוצע או לרוץ 10,000 ב- 27 דקות. ההשלכות הפיסיות והמנטאליות על האנשים שירכבו או ירוצו איתו יהיו אדירות. אותם אנשים יהפכו למהירים יותר באימונים ובכך יעלו את המהירויות הממוצעות בתחרויות. אלו הם "יבואני המהירות העקיפים". הם מייבאים וכולנו משתפרים. ככל שירבו ה"יבואנים" כך הרמה בארץ תעלה מבלי קשר לכמויות המשתתפים.

כמה רוכבים אתם כבר חושבים שיש במקסיקו? אז זהו שלא הרבה יותר ממה שיש לנו, אם בכלל. הם פשוט "יבואני מהירות" יותר טובים. ותאמינו לי בכך, ראיתי כבר רוכבים מקסיקנים מהירים. יש לנו כאן מאמנים טובים מאוד, לא פחות טובים ממאמנים זרים אבל הספורטאים שלנו נשארים רק בפוטנציה.

"ייבוא מהירות ישיר" – הדרך השנייה "לייבא מהירות" ואותה אנו עושים בהדרגה היא הבאת ספורטאים זרים לארץ (גם הדרך הראשונה שציינתי נעשית בהדרגה). לאחרונה ניתן לראות שיותר ויותר ספורטאים זרים מגיעים לארץ להשתתף במרוצים בינ"ל כמו מרתון טבריה, מרוצי אופני ההרים שהתקיימו לאחרונה במענית וחיפה ואפילו אליפות אירופה באופני הרים שיתקיימו השנה. אבל מישהו פה צריך להבין שלהתחרות איתם פעם אחת זה לא מספיק. לראות את הזנבות שלהם נעלמים לנו (או לפחות לרובנו, להוציא את רותם ישי, ושלומי חיימי) ועוד בארצנו גורם לנו לחשוב שאין לנו סיכוי מול הספורטאים הללו. זה גורם לנו לחשוב שהם לא אנושיים ושלעולם לא נוכל להגיע לרמה שלהם. רק אימונים למשך תקופה עם אותם ספורטאים יגרמו לנו להבין שהשד לא כל כך נורא. אולי אפילו נלמד מהם משהו אולי אפילו בסוף נהיה מהירים יותר מהם. אנחנו חייבים לפתות אותם להתאמן כאן.

אני מקבל את כל הטענות האחרות לגבי הבעיה של הרמה התחרותית בארץ ומבין אותן. מה שבטוח שעד שלא נתחיל לייצר מהירות בדרך כלשהיא לא תהיה כאן מהירות. לא יהיו לנו רוכבים בטור ולא יהיו שיאני עולם בריצה. עלינו לייצר את התנאים לייבוא והרצון מתחיל בכל אחד מאיתנו.



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"כולם יודעים מי זה מייקל פלפס, אבל לאט לאט גם אנשים שלא יודעים כלום על שחייה מזהים את שאר השמות", ג'ורדן קרוקס, שיאן העולם הטרי ב-50 חופשי בבריכות קצרות




מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג