תמיד חשבתי על עצמי בתור גבר אמיתי. לא סתם גבר, אלא גבר שבגברים. האמת, אינני מכיר מישהו שהוא יותר "גבר" ממני, ומעבר לזאת, אינני מכיר מישהו שמכיר מישהו אחר שהוא יותר "גבר" ממני. האמת היא, שאינני מכיר … טוב, אני סוטה מהעניין

מאת:יהונתן רימון

אחרי שביססנו עובדה זו, אתם יכולים לדמיין את אי הנוחות שלי לאחרונה, כששמתי לב שאני מתחיל להתחמק מנשמתי התאומה כשזה מגיע לעניין האימונים. תמיד דמיינתי את עצמי כמעין דון קורליאונה מ"הסנדק" כשזה יגיע לעניין האישה שאחייה איתה. "לעולם אל תשאלי אותי על אימוניי!!!" תהיה התשובה לכל שאלה חטטנית בנוגע לעסקי הטריאתלון שלי. דון קורליאונה, רק בלי ראשי סוסים כרותים במיטה. אכן כך!!

בשבוע שעבר, כשאמרתי לה שאני הולך לשחות בבוקר, היא הביטה בנקודה מסתורית ברצפה, ופרצופה התחיל, בקצב קבוע וליניארי, להעלות קמטים ועיוויים, שאי אפשר היה לא להסיק מהם את חוסר שביעות רצונה.

"חשבתי שאמרת שאתה הולך לקחת את הכל בקלות לא?" הפטירה לעברי בחריקת שיניים סמויה. "אתה רוצה שוב להיות חולה ל- 9 שבועות?" הנחיתה מכה מתחת לחגורה בלי שום נקיפות מצפון.
"מתוקה שלי, התאמנתי בשבת, ומחר יום שלישי. יומיים אחרי הרכיבה מספיקים לי להתאושש."
"טוב, אז לפחות אל תעשה אימון הפוגות." היא לומדת מהר למרבה הצער, הבחורה הזו.
"מותק, יש לי אימון בשבוע לכל ענף. איך בדיוק את רוצה שאני אשתפר בלי אימוני הפוגות? היא לוקחת נשימה עמוקה ורואים שהיא כועסת. "טוב, תמשיך לשקר לעצמך, אבל אני נכנסת לחודש שמיני, ואני צריכה אותך בריא." אמרו לי אתם, למי יש כח להתמודד עם הדבר הזה. לא לי!!

שמתי לב שהתחלתי לקום לאימונים רק לאחר שהיא עוזבת את הבית, ולא שנייה לפני. היא קמה לפני שש, מתכוננת ליומה העמוס, ואני נזהר לא לצאת מהמיטה ולחשוף את קלפי. אני מרים פריסקופים, היא עדיין פה. לעזאזל. צאי כבר, נו. גם אני צריך לצאת לעבודה מתישהו. היא נכנסת שוב לחדר, ואני מייד סוגר עיניים ומפעיל את מנגנון הנחירות. ב- 6:45 אני שומע את טריקת הדלת. תודה לאל. קם מהמיטה, שוטף פנים ולובש בגדי ריצה. שוקל האם לפתוח את הנייד ולשמוע הודעות האם במקרה איזשהו חבר מתכוון להצטרף אלי. לא, לא. זו תהיה טעות כי היא עלולה להתקשר ולשמוע צליל חיוג, או גרוע מכך, שיחה ממתינה ולחשוד שאני ער. נשאיר את הנייד סגור. יוצא לפארק לאימון הפוגות. החלטתי להתחיל בקצב שמרני של 3:20 לק"מ ולהגביר לאט, לאט. לאחר 3 דקות, נחלשתי וירדתי ל- 5 דקות לק"מ, וסיימתי עם קצב של 10 דקות לק"מ.

חוזר הביתה ב- 8:20, פותח את הטלפון, ומייד הוא מצלצל. "בובי, איפה אתה?" "יפיפייה, אל תשאלי, איזה חרופ תפסתי. וו'או. לא שמעתי אותך נכנסת למיטה, לא שמעתי את השעון שלך, לא שמעתי את הדלת נסגרת. אגרוף של אנאסטסיה מיכאלי לא היה מעיר אותי. כלום." שיחקתי אותה כמו שצריך. "אני מסיימת לעבוד ב- 7 בערך, ואני אמורה להיפגש עם ענבר, אבל חשבתי שלא היה לנו זמן איכות לעצמינו כבר הרבה זמן, אז חשבתי שאולי אבטל ואבוא הביתה לקראת 8 ונבלה את הערב ביחד?" "מעבר מהיר במוח על הלו"ז של היום – יש לי ישיבה שלא ניתנת לביטול מ16:00 עד 17:00. רכבת מחיפה לת"א מגיעה ב- 18:01. אחרי איחור של הרכבת, נסיעה מהתחנה הביתה, והכנה לאימון טריינר, 18:45 בערך. שעה של אימון חזק, 19:45. מקלחת של 10 דקות, איוורור הסירחון הבלתי נמנע של האימון מהסלון ומעבר מפרצוף אדום סמוק לפרצוף נורמלי, 20 דקות לפחות. חריגה, חריגה. אזעקההההה. אזעקההההה!!! נחש צפע. נחש צפע…

"בובי אתה שם?" נשמע מהקו. "גלוש, אני לא מאמין עלייך. יש לך חברה, שזקוקה לך. ענבר זקוקה לך. היא רק עכשיו נפרדה מיואש, שבורה לחלוטין, ואת רק חושבת על הרצונות האישיים שלך ושלי? נו באמת.", החלטתי לסובב את זה לכיוון השני. "מה? על מה אתה מדבר? היא ויואש חזרו אחד לשני לפני חצי שנה. הם מתחתנים עוד חודש ואמרתי לך כבר 10 פעמים שאנחנו מוזמנים." או-או, חוסר תשומת הלב שלי לפרטים שלא אכפת לי מהם מתחיל להיות בעוכרי. חייבים לאלתר, ומהר.
"על זה בדיוק אני מדבר", הבאתי אותה בהפוכה בסגנון ג'ורג' בוש בזמן שהוא נשאל על משהו שהוא לא מבין בו כלום, "היא זקוקה לך בדיוק בגלל זה. את יודעת כמה מלחיצה חתונה. את חייבת להיות שם בשבילה ולעזור לה. אל תהיי אנוכית." "טוב, אתה צודק. אתה כל-כך מתחשב בובי. איזה מזל יש לי שיש לי אותך. אני מבטיחה אבל, שלא אתעכב ואגיע בשביל קצת זמן איכות בשבילך." "קחי את הזמן אהובה שלי. חברות, משמעותה הקרבה. אני אחייה. אל תדאגי לי, אני תמיד נוחת על הרגליים."

החלטתי בסופו של דבר לרכב בראש ציפור, ולחסוך את זמן האיוורור והלבנת הפנים, כי חששתי שזה עלול לגלוש עקב גורמים לא צפויים שתמיד קיימים במערכת. התחלתי בקצב שמרני של 50 קמ"ש ללא חימום כדי לחסוך זמן, ואמרתי לעצמי שאעלה קצב בכל הפוגה. סיימתי עם קצב של 15 קמ"ש, ובעלייה, מהפארק ליהושע בן נון, הייתי צריך לרדת מהאופניים עקב הקושי. דוגמא טובה לגורמים לא צפויים. מזל שאני איש חכם וצופה דברים כאלו. חזרתי הביתה, אכלתי וחיכיתי לה. השעה 9:30 והיא עדיין לא באה. התחלתי לחשוב על השבוע הבא. חייבים, אבל חייבים לחשוב קדימה בעידן הזה. הוצאתי 2 נרות מהמגירה, בקבוק יין שעבר זמנו לפני שנה, מפה מהארון. הכנתי את השולחן, מזגתי את היין, עמעמתי את האורות, וישבתי מול הטלוויזיה בחושך. ב- 21:55 אני שומע את צעדיה במדרגות, מתנשפת מהקושי של עליית 3 קומות בחודש השמיני להריונה לאחר יום ארוך של עבודה ודיבורים.

"בובייייייי, איזה מתוק אתה!! אוי, אני כל-כך מצטערת שלא הגעתי מוקדם יותר. פשוט היה כל-כך כיף. צחקנו ללא הרף." "נו, גלוש, לא יכולת להגיע מוקדם יותר. את ידעת כמה זמן אני מחכה לך? אפילו היין כבר התחמצן."

אני מדליק את האור, סוגר את הטלוויזיה, הולך לחדר עם המבט הכי כועס שיכולתי לגייס מבלי להביט בה, וטורק את הדלת בכוח. סוגר את האור, ומתכסה ומעמיד פני ישן. היא נכנסת לחדר אחרי בראש רכון, מחבקת אותי מתחת לשמיכה ולוחשת, "בובי, אני ממש מצטערת. אני כל הזמן בעיסוקים שלי, בעבודה, חברים, ואתה טרחת כל-כך בשביל שנינו. לא פלא שאתה מוצא מפלט באימונים כל הזמן, ואני רק מנדנדת לך על זה, ברשעותי." "זה בסדר, מתוקה, זה בסדר. מתקדמים קדימה. מתקדמים קדימה."

בטח שמתקדמים קדימה, אפשר לסמן שבועיים של שקט עד שהרגש יחלוף והיא תתחיל להטיל אימה עלי שוב. חייבים לתכנן קדימה בעידן הזה.

"מותק, תגידי, אודליה", חברתה הטובה ביותר של הנשמה שלי, "כבר מצאה מישהו?" פלטתי מתוך הכרית. "לא. למרבה הצער לא. היא יוצאת כל הזמן ולא מוצאת. כזו טובת לב ויפה. קשה להאמין."
"אני יכול לסדר לה את דניאל, אם את רוצה", אני אומר זאת כדרך אגב.
"מי זה, החתיך השרירי הזה מהקבוצה שלך?" היא שואלת בחשדנות. "אמרת לי פעם שהוא פרפר אמיתי שלא נשאר עם אף אחת יותר משבועיים, ושכל אחת יוצאת אצלו בוכה."
"לא, לא. הוא כבר התבגר. הוא התבגר אני אומר לך. הוא מחפש עכשיו מישהי לטווח ארוך." אני יודע שזה נשמע אכזרי, מה שעשיתי, אבל זה לא אישי נגד אודליה. אלו עסקים.
"טוב, נו, שיהיה. מה כבר יכול לקרות?"
חייכתי מתחת לכרית, אפשר גם לסמן את אוגוסט כחודש של שקט.
יאללה, יורדים למזרנים!!!!!!!!!!!!!!!!

הערה:
• כותרת המאמר היא ציטוט מתוך הסרט- "הסנדק"
לרדת למזרנים" הוא ביטוי שמשמעותו לצאת למלחמה נגד שבט או משפחה יריבה. שגור בעולם המאפיה. כאשר משפחה שולחת אדם להביא מזרונים לדירה שבה יישנו כל החיילים למטרת מקום מסתור. מהסרט "הסנדק. כאן או בקטע ווידאו המצורף.