לא, הוא לא באמת ניצח את מרתון ניו יורק. ג'פרי מוטאי עשה זאת במעט יותר משעתיים. אבל בוב ווילנד אשר סיים את מרתון ניו יורק ב-98 שעות, הוא הווינר האמיתי של ההצגה הגדולה ביותר בעולם הריצה
מאת:אילן גולדמן
בעוד ג'פרי מוטאי נעזר בזוג רגליים דקיקות, גוף נטול שומן וסיבולת לב ריאה שיתכן ולא נדע עוד כמותה בעולם בני התמותה, בוב ווילנד, בוגר מלחמת וייטנאם שאיבד את שתי רגליו במלחמה, עשה זאת במו ידיו – או יותר נכון כשהוא נשען על ידיו (ומניף את פלג גופו העליון), בקצת יותר מ- 4 ימים. "אני לא רואה עצמי אחרון. יש עוד 300 מיליון אמריקאים שמעולם לא סיימו את המרוץ", אמר ווילנד לניו יורק טיימס לאחר כניסתו אל הסנטרל פארק, 96 שעות לאחר אותו קנייתי, מוטאי.
בוב ווילנד – איבד את רגליו בוייטנאם (צילום: BWR)
לווילנד, סיומו של מרתון ניו יורק הוא בהחלט עניין של מה בכך. אך אפשר להגיד כי זה כבר קטן עליו אחרי הדברים שראה וחווה. בשנת 1969, זימון מהדוד סאם, קטע לשחקן הבייסבול האגדי (ווילנד) של אוניברסיטת ויסקונסין את חלומו להפוך לשחקן מקצועי בקבוצת – 'פילדפיה פיליס". "אינכם יודעים מי אני?", שאל את מגייסיו. "אני בוב ווילנד, שחקן בייסבול מקצועי שעומד לחתום על חוזה עם ה'פיליס'".
"לא אכפת לנו מי אתה. אתה חייל אמריקאי כעת", הטיח בו הקול מעבר לשפופרת. וכך מצא עצמו הטלנט הצעיר, בדרכו לאחת המלחמות העקובות מדם בהיסטוריה האמריקאית. ווילנד עשה שירותו כחובש, ויום בהיר אחד, הוזעק שחקן הבייסבול לסייע לפצועים סמוך לאזור נידח, בואך סו צ'י.
תנו לי לצאת
אותו חילוץ התחיל יפה אך נגמר בכי רע מאוד. ווילנד החובש, הסתבך כשעלה ביחד עם צוותו על מטען ממולכד. פיצוצים רמים נשמעו באוויר, חלקי גוף עפו לכל עבר, ובין השאר גם רגליו של בוב המסכן. רוב הצוות לא שרד את הפיצוץ, שבעוצמתו יכול היה להעיף טנק לאוויר. למען האמת גם בוב שלנו לא שרד.
גופתו של בוב נרכסה היטב בתוך שק גופות צבאי ועמדה להישלח הביתה. אך לא. "הם (הרופאים) פתחו לרגע את שק הגופות, וכנראה שנשארה לי עוד נשימה אחת ורגלי זזה", סיפר בוב לטיימס. למזלו של בוב, הייתה שם אחות שהבחינה באותה עווית. היא הזעיקה את הרופאים שנפחו בגופו של ווילנד רוח חיים.
ווילנד נחשב כמת – רופאיו הפיחו בו רוח חיים (צילום: NGO)
"אבא, אימא, אני בבית החולים.
הכל יהיה בסדר. מטפלים בי טוב.
נ.ב: אני חושב שאיבדתי את רגליי"
כתב ווילנד להוריו בעת שהחלים בבית החולים. מאותו יום, הנס הרפואי ידע כי על כתפיו מוטלת שליחות חשובה. "רגליי הלכו לכיוון אחד, חיי לאחר", קבע ווילנד. הוא איבד את יכולתו לשחק בייסבול, ללכת, לרקוד ולעשות את הדברים שלכל אחד מאיתנו נראים מובנים מאליו. בנקל יכול היה להניח להכול במצב שכזה ולשקוע בייאוש, אך בוב בחר בדרך אחרת. דרך בה דורכים רק ענקי עולם.
"כשמוציאים אותך משק גופות, אתה בהחלט הולך לברך כל יום. אם לא, יש לך I.Q של אשכולית", אמר פעם. אשכולית או לא, השורד המופלא החליט להמר על כל הקופה והחל להרים משקולות, כדי לבנות את פלג גופו העליון המידלדל בבית החולים. הוא החל ב-5 ליברות מסכנות (קצת מעל 2 ק"ג בכל צד של המוט), וגם זה במאמץ רב. הגוף המרוטש אט אט התחזק, ובוב גילה כי בכוחו להיות בעל כוח. ועוד איזה כוח.
שיאן עולם ללא נעליים
המשקלים החלו עולים ותאבונו של ווילנד למסגרת תחרותית הלך והתעצם. בית החולים התחלף בתחרויות להנפת משקולות, כשהפצוע האמריקאי מתעקש להתחרות בקטגוריה רגילה לחלוטין – ולא לבעלי מוגבלות זו או אחרת. כעבור שמונה שנים תמימות ודחוסות אשר כללו אימונים יום יומיים, שבר בוב ווילנד את שיא העולם למשקלו – כשהוא מניף 507 פאונד (230 ק"ג) – ללא רגליים כמובן.
הסאגה המופלאה המשיכה, כשבוב ניפץ 3 פעמים נוספות את שיא העולם ובכל פעם נפסל כיוון שלא נעל נעליים – כמו שאר מתחריו. לבסוף קצה נפשו הקשוחה של השיאן, בענף בו שיאיו אינם זוכים להערכה והכרה. "אם זה כזה יתרון לדחוק משקולות ללא רגליים, איך זה ייתכן שכל המתחרים לא עושים ניתוח לכריתתן?" תהה לאחר שמצא עצמו מתגלגל לתחום הקשה מכולם – המרתון.
אלוף אמיתי – ווילנד לעולם לא מוותר (צילום: L.A mphoto)
אמריקה, ידיים למעלה
ב- 1982, כשקריירת המשקולות שלו נשכחת בצד, יצא ווילנד למסע לחציית יבשת אמריקה. על הידיים כמובן. הוא גייס כסף לטובת ארגון הצלב האדום בכל מקום שכף ידו דרכה (מוזר משהו). כעבור שלוש שנים, שמונה חודשים ושישה ימים, נחתו ידיו בוושינגטון די.סי. גיבור לאומי חדש נולד במולדתם של הגיבורים.
רונלד רייגן, הנשיא האמריקאי המכהן דאז, לא ידע כיצד לאכול את האיש שהגיח משק הגופות, ובמסיבת העיתונאים שנעלה את המסע, בכה רייגן כמו תינוק בן יומו.
של נעליך מעל ידיך
כשהחליט האיש והידיים, כי הגיע הזמן להשתתף במרתון המתפתח של ניו יורק ב-1986, הוא לא ידע מה מצפה לו. "הרגשתי שאני הולך לאיבוד בהמולה. הייתי כמו צב שנחוש להגיע לקו הסיום בין 25,000 איש".
כדי להתמודד עם תלאותיו של מרתון על הידיים, כיסה ווילנד את כפות ידיו ב-4 שכבות של חומרים סופגי זעזועים ועליהם עוד הלביש זוג נעלי אדידס קטנטנות עם סוליית עור- במידה המיועדת לתינוק. וכך, במשך 4 ימים רצופים, עצר ווילנד אחת ליום כדי לנמנם לשעתיים והמשיך לדדות על ידיו.
שנה לאחר מכן, הגיבור וידיו שבו לניו יורק כדי לשפר זמנו מהשנה הקודמת, ונחשו מה? הצליח וגם הצליח. ווילנד סיים את המרתון ב- 81 שעות 'בלבד'. הרבה אחרי המנצח אך בעצם שנות אור לפניו. מאז כאמור השלים עוד מספר מרתונים, ביניהם זה שבלוס אנג'לס.
ווילנד כיום – סיפורו משמש השראה בארה"ב וברחבי העולם (צילום: NYC Thephoto)
ברזל של איש
ומה קורה כשמרתון כבר קטן עליך – אתה פונה כמובן לאיש הברזל. כך עשה גם בוב. עד היום, המופלא שבמופלאים הוא קטוע הגפיים היחידי בעולם אשר סיים את אליפות העולם באיש ברזל על ידיו. וכמו שאמר לכתבת רנה דה לה קרוז מה'אפל ואלי ריוויו': "הצלחה אף פעם לא מבוססת על איפה שאתה מתחיל, היא מבוססת על היכן אתה הולך לסיים".
פרסיו המופלאים של בוב
1. 2005 – סיפורו נבחר לאחד ממאה סיפורי הספורט הגדולים של המאה
2. 2003- פרס ויקטור על 'הישגים מיוחדים בספורט'
3. 2003- פרס היו"ר הנרי IBA – 'אזרח השנה בספורט"
4. 2001- 'איש השנה' של וותיקי מלחמת וייטנאם
5. 1996- מכונה על ידי ה- NFL (ליגת הפוטבול האמריקאית) – האיש האמיץ באמריקה
6. 1994- נבחר כאחד מששת האמריקאים האמיצים ב-20 השנים האחרונות על ידי מגזין "פיפל"
7. 1989 – פרס 'ההשראה' של מרתון חיל המארינס האמריקאי
8. 1989 – פרס איש הכושר והבריאות האמריקאי של "ג'ייסס"
9. 1988- זוכה פרס הויקטורי המכובד
10. 1986- זוכה פרס "הבוגר הבולט ביותר" של אוניברסיטת קליפורניה
ואלו רק חלק מרשימה ארוכה הנמשכת ונמשכת וכנראה לא תעצר על ידי אף אחד, חוץ מידיו של בוב ווילנד המופלא.
אילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש
