אנחנו שמחים לתת לכם לקרוא באופן בלעדי את הפרק הראשון של הספר "פחות משעתיים", הבוחן מה צריך לקרות על מנת שרץ יירד משעתיים בריצת מרתון? ספר חדש זה מאת העיתונאי החוקר אד סיזר, מתאר באופן מרתק את ההיסטוריה של המרתון ואת המדע, הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה שכרוכים בריצה שהפכה פופולרית בכל העולם בעשור האחרון.

לרכישת הספר לחצו כאן

מאנגלית: ענבל שגיב נקדימון

מוצאים לאור: ידיעות אחרונות וספרי חמד

יֵשׁ עֵת גֵּאוּת לְמַעֲשֵׂי אֱנוֹשׁ.
תְּפַסְתָּהּ בְּעִצּוּמָהּ – רְכַב וּצְלַח.
אַךְ אִם הֶחְמַצְתָּ – כָּל נְתִיב חַיֶּיךָ
מוּעָד לְשִׂרְטוֹנוֹת וּתְלָאוֹת דֶּרֶךְ.
עַל גֵּאוּת יָם כָּזֹאת כַּיּוֹם הוּרַמְנוּ
וְאַל נַחְמִיץ הַזֶּ רֶם הַצּוֹלֵחַ
פֶּן תִּשְׁתַּבֵּשׁ דַּרְכֵּנוּ

ויליאם שייקספיר, יוליוס קיסר
תרגום: נתן אלתרמן, הקיבוץ המאוחד, 1977

פרק 1 ~ הפל את החומה הזאת

ספטמבר 2012

קצת לפני השעה תשע, בבוקר סתיו בהיר בברלין, התכונן ג'וֹפרי קיפּרוֹנוֹ מוּטָאי לרוץ מרתון מהר יותר מכל בן אנוש לפניו – אפילו מהר יותר משרץ אי פעם בעצמו. זו היתה תוכנית פרועה, נועזת, לדחוף קדימה את הגוף בקיצוניות כה עזה, והוא הרגיש שקירות מסעו סוגרים עליו. שנים של כאב למען ההזדמנות האחת הזאת. קולות גדשו את ראשו, התחרו זה בזה. הרם מביניהם אמר, אילו רק יכולנו להתחיל לרוץ!

גובהו של מוטאי 170 סנטימטרים, משקלו 57 קילוגרמים. יש לו פרצוף רחב ומלא הבעה, מצח גבוה, אוזניים מחודדות ושיניים ארוכות ובוהקות. בדרך כלל הוא ידידותי, משועשע, צמא לחדשות ולרכילות וחיוכו רחב ותכוף. אבל עכשיו, ברגע הרציני הזה, הוא נראה שברירי ובודד.

מאחוריו התגודדו כ 41,000 רצים. במרחב המגודר שהיו מכונסים בו הם קיפצו ונעו כגלי ים כנגד שובר גלים. לצדו של מוטאי, בראש הרצים, היו שני תריסרי ספורטאים מקצועיים שחייהם – כמו חייו – ישתנו באופן בלתי הפיך בדקות הבאות. כשמוטאי חזר וביצע את תרגילי החימום האחרונים שלו, נראו גבשושיות עור ברווז על חזהו, מאחורי וֶסט הריצה שלו בצבע תפוז דם: עצבנות או הקור, או שניהם.

מוטאי ניסה לרפות את המתח, לומר לעצמו שכדי להיות מאושר הוא לא חייב לנצח במרוץ, וגם לא לעשות היסטוריה. כל מקום על במת המנצחים יהיה בסדר, אמר קול ההיגיון הזה. המרתון קשה. הכול יכול לקרות.

לרכישת הספר לחצו כאן

הוא ידע שהוא משטה בעצמו. נכון, כן, הכול יכול לקרות במרתון, ולכאורה יש הרבה אירועים שאינם בשליטתו של ספורטאי – לרבות תגובתו של הגוף למתח בתחרות. אין ספורטאי, גם לא אלוף, שיכול לדעת מתי עלולות התכווצות שרירים או פציעה להרוס את סיכוייו. לכן אמר מוטאי לעצמו את האמת הקלושה הזאת – שהמאמץ שלו מספיק. הוא אמנם ידע ששום דבר פרט לניצחון לא יספק אותו, ואולי גם ניצחון לא יספיק, אבל ההימנעות ממחשבות מטרידות עזרה לו איכשהו להירגע. הוא היה חייב להירגע. רגליים דרוכות לא זזות, הוא ידע.

מוטאי נשא את תפילותיו הרגילות. הוא התפלל לרחמים. לכוח ולאומץ. הוא התפלל שרגליו הדקות, רגליים למודות מרחקים שאגרו בתוכן עשרות אלפי קילומטרים של אימונים, יישאו אותו עוד 42 קילומטרים ו 195 מטרים. אבל הוא לא התפלל לנס. הוא לעולם לא יבקש מאלוהים נס.

עכשיו חייכו מכל עבריו: היתה תסיסת ציפייה. מוטאי לא היה יכול שלא לחייך גם הוא. למרות הכמיהה לקול אקדח המזניק, תמיד היה בו צד שנהנה מן השניות העשירוֹת, המחושמלות – הצד הלוחם שבו. הוא עמד להתחרות במרוץ. כן, עיני העיר ועולם המרתון היו עליו.

אבל איפה עוד היה יכול לרצות להיות, אם לא כאן? בתוך זמן קצר הוא יבטא את הגרסה הטהורה ביותר של ישותו על הבמה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בלי לומר מילה. אם המרוץ יתקדם כפי שחלם, הוא לא רק יחזיק בשיא העולם, אלא יהיה גם אדם שצדקתו הוכחה. הכול בתוך מעט פחות משעתיים.

מוטאי הוא קנייתי, בן קָלֶנג'ין וקיפְּסיגיס. הוא נולד בכפר אֶקוָוטוֹר, השוכן בגובה של כמעט 2,740 מטרים, על האדמות שופעות הצמחייה במדרון המערבי של עמק השבר שבקו המשווה. הוא בעל, אב, בן, נכד, אחיין, דודן, מאמן, איש עסקים ובעל השפעה. הוא אדם עשיר שגדל בלי נעליים.

כשהדקות נהפכו לשניות, ובהונותיו חשו בנעלי הריצה הקלות כנוצה מתוצרת אדידס בקו הזינוק של ברלין, הוא היה מודע לכך שעשרות ספורטאים מצליחים פחות ממנו תלויים בו לצורך בגדים, מקום לינה והסעות. הוא ידע שבני משפחתו תלויים בו לצורך מזונם, הטלוויזיות שלהם, דמי הלימוד של ילדיהם בבתי הספר והמכוניות שלהם. הוא גם ידע שבמרוץ הזה יש לו סיכוי לזכות לא רק ב 40,000 אירו על המקום הראשון ואולי ב 80,000 אירו נוספים בונוס על זמן (30,000 אירו לתוצאה של פחות מ 2:04:30; 50,000 נוספים לשיא עולם חדש), אלא שאם ינצח בברלין תהיה לו גם הזדמנות לסגור פרס של 500,000 דולר על זכייה במצטבר במרתונים הגדולים בעולם לשנים 2011 2012. וכל אלה רק מהמארגנים של המרתון. גם נותנת החסות שלו, חברת אדידס, תוסיף בונוסים אם ינצח או יקבע שיא עולם חדש. בניכוי עמלות לסוכנים, הוא יכול להתעשר ב 500,000 דולר עד לשעת הצהריים. בבית, חבריו ובני משפחתו ודאי מכונסים סביב טלוויזיות וצופים בו.

לרכישת הספר לחצו כאן

אבל ברגעי השקט האחרונים האלה סילק מעליו מוטאי מחשבות לא טהורות ואת הקולות הסותרים שגדשו את ראשו. הוא ניסה להתמקד. פסיכולוגים מדברים על מצב דמוי זן של פעולה אינסטינקטיבית שבו מושגים הביצועים הספורטיביים הטובים ביותר. הם קוראים לו זרימה (Flow). רוכב האופניים הצרפתי ז'אן בּוֹבֶּה תיאר חוויה דומה, אבל לא זהה, שאותה כינה "לָה ווֹלוּפְּטֶה", ואמר שהיא "עדינה, אינטימית ורגעית. היא מגיעה, היא תופסת אותך, סוחפת אותך ואז עוזבת. היא שלך ורק שלך. שילוב של מהירות וקלות, כוח וחן. אושר טהור".

למוטאי יש מונח משל עצמו: הרוח (Spirit). על פי הבנתו, הוא עומד במשטר האימונים האכזרי שלו – 200 קילומטרים מפרכים בשבוע – כדי להשיג את ההרגשה הזאת. אלפי שעות סבל למען הדקות המתוקות: מהירוּת וקלוּת, כוח וחן. ככל שהאימון שלך קשה יותר, הוא אומר, כך אתה מקבל יותר רוח… היא משיגה אותך. עד כה, במהלך הקריירה שלו, הרוח העניקה למוטאי את האומץ לעצב מחדש את ספורט ריצת המרתון ולחסל תפיסות קודמות של מה שאפשרי בו; לאבד את הפחד שלו ולהחדיר אותו ללבבות מתחריו.

עכשיו, ביום הבהיר והקר הזה בברלין, הוא רצה להפוך שוב את הקערה על פיה בעולם המרתון. הוא עמד בראש העדר העצום, וסוללות גבוהות של רמקולים התחילו לנגן את מוזיקת המיתרים האלקטרונית המצלצלת ששומעים בשעשועוני טלוויזיה לפני שהמנחה אומר למתחרה אם הוא זכה בפרס הגדול. על רקע האקורדים המשתנים נשמע קולו של גבר חסון שאחז במיקרופון וספר לאחור את השניות האחרונות לפני הירייה. עשר! הוא צעק באנגלית. תשע! שמונה! שבע… מוטאי עמד בלא ניע, חזהו מתוח קדימה בציפייה לתנועה. ברגע ההוא העולם התרחק ממנו. מוטאי נהפך לכלי לציווי אחד ויחיד – לרוץ מרתון בפחות מ 2:03 שעות.

תשע בבוקר. הירייה.

הקהל הריע כשאלפי בלונים בצבע כחול עז השתחררו אל האוויר. הספורטאים המובילים יצאו לדרך ומהר מאוד יצרו קבוצה. בתוך כמה מאות מטרים הסתדרו המתחרים האלה מאחורי ארבעת הפֵּייסֶרים (קובעי הקצב) המובילים. אלה לבשו וסטים בפסי שחור לבן, כדי להבדיל את עצמם, ונעו אחרי רכב ב מ וו שעליו הותקן צג דיגיטלי המציג את הזמן שחלף וגם את הזמן שנותר לקילומטר האחרון.

בקבוצה הראשונה הזאת, יחד עם מוטאי, היו כמה ספורטאים יוצאי דופן. מוטאי "גילה" את דֵניס קימֵטוֹ בשנת 2008, ועכשיו הם התאמנו באותה הקבוצה. קימטו, שכונה "מוואפריקה" (האפריקאי), בשל עורו השחור כפחם, התקדם במהירות. הוא שבר את שיא העולם ל 25 קילומטרים בשלב מוקדם יותר, בשנת 2012, ועכשיו רץ מרתון ראשון מחוץ לקניה. ג'וֹפרי קיפסַנג קֶמווֹרוֹר, לעומת זאת, נחשב בעיני רבים בעל כישרון טבעי בולט. הוא היה בן 19, אלוף עולם לנוער לשעבר בריצת שדה. זו אמנם היתה ריצת הבכורה שלו במרתון מלא, אבל היה לו ניסיון בברלין. שנה קודם לכן הוא הצליח לשמור במרוץ על קצב דומה לזה של היילה גֶבְּריסֵלאסי, האתיופי שנחשב בעיני רבים לרץ המרחקים הדגול בכל הזמנים. היילה התרשם כל כך מביצועיו של קמוורור ביום ההוא, שהוא חזה מיד שהקנייתי הצעיר ישבור ביום מן הימים את שיא העולם. והיה גם ג'ונתן מָאיוֹ, שרץ מרתון ב 2:04:56 וחצי מרתון ב 59:02 קודם לכן באותה שנה, שתי תוצאות ברמה עולמית.

בתוך כמה קילומטרים, אחרי שהתפוגג פרץ האדרנלין של החלק הפותח, הרגיש מוטאי שוב שהלחץ מעיק עליו. ככוכב המרוץ הוא האמין – בצדק – שעיני שאר הספורטאים מתמקדות בו. אם הוא יאיץ, חשב, הם יאיצו. אם הוא יאט, הם יאטו. הוא ניסה להירגע. הוא התפלל שוב. אלוהים, אתה יודע שאני נלחם. הובל אותי אל סוף המרוץ. הוא ניסה לסלק ממחשבותיו את המתחרים ולהתרכז בפעולת גופו.

מבין המתמודדים בברלין, ג'ופרי קמוורור (הוא, כמו ג'ופרי מוטאי, מבטא את שמו הפרטי "ג'ו פְרֵיי") הוא בעל הסגנון הייחודי ביותר. יש לו מבנה גוף חסון, בקנה המידה של רצי מרתון, וחיוך רחב, עם רווח בין השיניים. באימונים הוא נראה כמו שור מול מטדור. הוא רץ בכתף אחת מכונסת, ורגליו מתעופפות היישר החוצה מאחוריו. באצטדיון האתלטיקה המאובק בצֶ'פקוֹילֶל, סמוך לאֶלדורֶט, הוא מפלס את דרכו בהטיות חדות באמצעות הכתף, ופיצוצי אבק כתום מתפרצים מאחוריו כמו מתקפות אוויריות במדבר. קימֶטו ומאיו רצים זקופים יותר. אבל אם גבו הזקוף של קימטו משווה לו לעתים מראה נוקשה ולא נינוח, זה של מאיו מקנה לו יציבה מלכותית.

ג'ופרי מוטאי הוא מופת של חסכנות. בשנת 2011 התמקדה בו מצלמת HD בהילוך אטי מזווית צד בקילומטר ה 34 של מרתון ניו יורק. ברגע ההוא במרוץ, מוטאי רץ מייל ב 0:04:31 (קילומטר ב 0:02:48), קצב של פחות משעתיים למרתון. הסרטון, באורך תשע שניות, זמין לצפייה חופשית באינטרנט, והוא מהפנט ויפהפה. מוטאי שומר על המהירות באמצעות רצף של חבטות חדות במרכז כף הרגל. הוא לא בולם כלל, לא מתאמץ לנוע קדימה. אין שום מתח בזרועותיו. נדמה שהוא מתקדם על גלגלים, ולא ברגליים.

הצפייה במוטאי, מקרוב ובזמן אמת, מהנה ביותר. כפות רגליו מוטות מעט החוצה, אגן הירכיים שלו נמוך, וכל פסיעה שלו מביאה למיצוי מרבי את שוקיו הקמורות. פלג גופו העליון, לעומת זאת, נשאר יציב כמטרת ירי. בשל יציבתו המושלמת, קשה לפעמים לדעת מתי הוא מחליט להגביר את הקצב. רק מהירות הצעדים ותנוחת הראש – מוטה מטה וכפוף קדימה, כאילו הוא נמצא בחרטום מפרשית מהירה – מסגירות את כוונותיו.

שיא העולם הרשמי במרתון, בבוקר 29 בספטמבר 2012, היה 2:03:38. הוא נקבע שנה קודם לכן בברלין על ידי פטריק מָקָאו מקניה. אבל מוטאי לא התעניין ב 2:03:38. אף על פי שהוא לא הכריז כלל על כוונותיו באמצעי התקשורת, הוא רצה לא רק לשבור את שיא העולם של מקאו, אלא לרסק אותו – למחוק את הספרות האלה מתודעתו. לא תהילה ולא כסף היו מניעיו העיקריים. הוא היה זקוק לריצה המהירה הזאת מסיבה פשוטה ופרטית: הוא האמין שמשהו יקר ערך נגזל ממנו.
עוגמת הנפש של מוטאי נולדה שנה וחצי קודם לכן, במרתון של בוסטון, בשנת 2011. מוטאי הגיע למרוץ הזה כמועמד רציני לניצחון אחרי שני סיומים מהירים במרתונים של רוטרדם וברלין שבהם הגיע למקום השני. הוא היה אז, בשפת הדיבור העשירה והמיושנת של רצי המרתון הקנייתים, ספורטאי "קטיף". להיות "קטיף" פירושו להבשיל. המונח יכול להתייחס הן למרוץ והן לקריירה. מתחילים לאט, הם יכולים לומר, ואז קוטפים.

בבוסטון קטף מוטאי כפי שלא קטף מעולם. בבוקר הקר של 18 באפריל 2011 נשבה רוח קלה מאחוריו, והוא הביס את בן ארצו מוזס מוֹסוֹפּ במרוץ מרגש וסיים בתוצאה 2:03:02 – שיא מסלול בכמעט שלוש דקות, מהיר כמעט בדקה משיא העולם של היילה גבריסלאסי, 2:03:59. מוֹסוֹפּ סיים ארבע שניות אחרי מוטאי, בתוצאה 2:03:06.
אלה תוצאות אבסורדיות, חריגות ביותר. למרות אורכו, המרתון המקצועי הוא ספורט של שוליים קטנטנים – כמה שניות כאן, כמה שניות שם. בעידן המודרני איש לא שבר שיא מסלול במרתון גדול בשלוש דקות לפני שמוטאי עשה זאת. המרתוניסט הדגול ביל רוג'רס, שזכה בעצמו ארבע פעמים במרתון של בוסטון, צפה במרוץ וחשב שהשעונים היו מקולקלים.

"זה היה מדהים," אמר רוג'רס. "רצתי עם רוח גב בבוסטון יום אחד, ועשיתי 2:09:55. הוא רץ מהר בשש דקות, ואפילו יותר!"

השעונים פעלו. אבל הריצה של מוטאי לא נחשבה לשיא עולם רשמי. אחת המוזרויות המתמיהות של ענף הריצה המקצועני היא שהמרתון של בוסטון, אף שהוא מהתחרויות הרציפות הוותיקות בעולם, אינו נחשב למטרת שיאי עולם. לפני 2003, כשהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית (IAAF) קבעה תקנות כדי שיהיה אפשר למדוד את המרתון לשיאי עולם כמו כל מרחק אחר, הוחלט שהתוצאות "הטובות בעולם" ייחשבו רק לריצה למרחק 42 קילומטרים ו 195 מטרים. (הכלל שלפני 2003 היה מבחינות רבות מספק יותר, כיוון שהכיר בעובדה שמסלולי המרתון שונים זה מזה, וכן גם ימי התחרות.) כאשר IAAF הצהירה על הקריטריונים שלה, היא קבעה שאת שיא העולם חייבים להשיג על מסלול לולאה, שבו בין הפתיחה לסיום לא מפרידים יותר מ 50 אחוזים מן המרחק, ושהחלק נטו בירידה לא יהיה יותר ממטר אחד לכל קילומטר. המסלול של בוסטון, שמתחיל בהופקינסון שבמסצ'וסטס ומגיע ישר למרכז העיר בוסטון, ובמצטבר הוא בירידה, אינו עונה על התנאים האלה.

המחשבות האלה – על השיא בבוסטון ועל אי קבילותו – לא נכנסו לתודעתו של מוטאי עד לקו הסיום. המרוץ בבוסטון לא נחשב על פי המסורת למרוץ מהיר. יש בו עליות וירידות, ולא נעשה בו שימוש בפייסרים. רק טיפש יתחיל את המרתון של בוסטון בתקווה או בציפייה לשבור את שיא העולם.

במהלך המרוץ עצמו השתבשו חישובי הקצב של מוטאי, כיוון שהוא לא היה יכול לנתח כהלכה את התצוגה של הרכב המוביל – שהציגה דקות למייל, במקום הקילומטרים שהיה רגיל לראות. מדי פעם בפעם הוא ראה מד מטרי, אבל הוא לא הצליח לחשב את המספרים. (בקו 30 הקילומטרים הוא קרא את נתון חלוקת הזמנים וחשב, וואו! מה זה? ואז תהה אם לבטוח במספרים שראה.) כמובן, הוא ידע בתוך תוכו שהוא רץ מהר – הוא חש בגופו מעין כאב מענג – אבל לא היה לו מושג כמה מהר. וכך הוא פשוט הקדיש את עצמו להבסת היריב הקרוב ביותר ולניצחון במרוץ.

רק כשעבר את קו הסיום במקום הראשון וחיבק את המנהל ההולנדי שלו, חֵרַרד ואן דה וין, הוא התחיל לעבד את מה שהשיג זה עתה. הוא הביט בשעון: 2:03:02. זמן מטורף. ואז בישר לו ואן דה וין שריצתו בבוסטון תהיה רק שיא אישי – שיא העולם חמק מידיו בגלל פרט טכני. גרועים עוד יותר היו הדיבורים של כולם על הרוח שמהירותה באותו היום הגיעה ל 32 קמ"ש. בעיניהם, סופת הוריקן בעצם הובילה את מוטאי לקו הסיום. לא זו בלבד שהזמן שקבע לא נחשב שיא עולם רשמי, עכשיו גם צורפו אליו הסתייגויות.

מוטאי נפגע. הוא ידע שהיתה רוח גבית בבוסטון ביום ההוא. אבל בוסטון הררית. ואפילו ירידות, כך ידע, הורסות את הרגליים. יתרה מזאת, חשב, איפה היו ההסתייגויות בכל המרוצים שבהם נשבה רוח עזה מול פניו? ומרגיז עוד יותר, מדוע לא זכה כלל להערכה על כך שהוא ומוֹסוֹפּ התאמצו לשמור על המהירות בלי עזרתם של פייסרים מקצועיים?

בקיצור, הוא האמין במה שהצליח להשיג – רוח או לא רוח, גבעות או מישור. הוא היה בכושר שיא בחייו, מתחרה קשה דרבן אותו, הרוח שלו אחזה בו, והוא רץ במהירות חסרת תקדים. ימים כאלה אינם מזדמנים לעתים קרובות. ריצת מרתון היא ספורט קשה ומלא גחמות. מוטאי ידע: יכול להיות שלעולם לא יגלה שוב את השילוב האלכימי של כושר, תנאים ותחרות שדחף אותו לתוצאה יוצאת דופן כל כך. ועכשיו אנשים רוצים לומר לו שהיא לא נחשבת?
"זה כאב," אמר. "זה פגע בי. אבל אז התיישבתי ואמרתי לעצמי, 'זה לא הסוף'…".

מוטאי נשבע. לפני שיפרוש הוא ישיג תוצאה נמוכה מ 2:03:02 במסלול מוכר, בנסיבות שלא יהיה אפשר לפקפק בהן. אפילו כשבן ארצו פטריק מקאו שבר את שיא העולם בברלין, בספטמבר 2011, מוטאי לא הקדיש לכך תשומת לב. הוא רץ מהר יותר משיא העולם הרשמי של מקאו, והוא יעשה זאת שוב. הוא האמין במתת האל שלו. הוא ישתיק את המקשקשים. 2:02, או שהוא ימות בעודו מנסה. שום דבר אחר לא יספק אותו.

29 בספטמבר 2012 היה יום טוב לאדם עם כוונות כאלה. שבירת שיא העולם בריצת מרתון תלויה בסדרה של תנאים. אחד מהם הוא מזג האוויר. צריך להיות יום קריר, יבש, כמעט בלי רוח – ממש כפי שהיה בברלין בבוקר ההוא. הצופים עטו כפפות והרכיבו משקפי שמש, ורוח דרום מערבית קלה ביותר נשבה. ברחוב 17 ביוני, שבו הפציר בעבר רייגן בגורבצ'וב: "הפל את החומה הזאת," העלים היו בצבע שקיות תה משומשות, ומבעד למסגרת של שער ברנדנבורג נראו שמי תכלת עמוקים, נקיים מענן.

מוטאי ידע שכל התקפה נוספת על שיא העולם תצית מחדש את הוויכוח הבוער זה מכבר על היכולת לרוץ מרתון בפחות משעתיים. הוויכוח על סבירותו של מהלך כזה מחולל סערה, הן בקרב המעריצים והן בקרב המדענים, ומתלהט יותר ויותר בכל פעם ששיא העולם נשבר. אבל מבחינתו של מוטאי הדיון כולו מהופך. הוא לא עוסק בשאלה הנכונה.
למוטאי לא היה ספק שאפשר מבחינה גופנית לרוץ 42 קילומטרים ו 195 מטרים בפחות משעתיים. היכולת לבצע זאת, כך האמין, קיימת בגופו. מה שמונע מרצי מרתון לרוץ מהר יותר, כך האמין, הוא פחות מבנה הגוף שלהם ויותר מבנה המרוצים. לא היה טעם לחשוב על מרתון של שעתיים בהתחשב בדרך שבה התנהל הספורט הזה בשנת 2012 – כלומר, כמה ספורטאים יוצאים מן הכלל שהתקבצו פעמיים בשנה בעיר מרכזית ושעטו 42 קילומטרים ו 195 מטרים ברחובות. מדי פעם בפעם, בלילה, בביתו הנידח בהרים, היה מוטאי רואה בעיני רוחו איך יכול הספורט להתפתח כך שיתמקד יותר במגבלות הפיזיולוגיות ופחות במנצחים ובמפסידים. הוא ידע שבמערך נכון של תנאים, אנשים יכולים לרוץ מהר הרבה יותר.

אלה היו חלומות ליום אחר. מוטאי התמקד בהישגים הסבירים האפשריים בשדרות הרחבות והיפות של ברלין. 2:02 וקצת הוא יכול להשיג, כך האמין.

מנהלי המרוץ היו כמובן להוטים שמוטאי ישבור את שיא העולם. בשביל ספורט נישה כמו ריצת מרתון, שיאים במרתון של יום ראשון הם לפעמים הדרך היחידה לקבל כותרת ביום שני. ומשום כך נרקמה תוכנית בין המארגנים, לבין הספורטאים והמנהל האישי של מוטאי. הפייסרים יביאו את החבורה המובילה לסימן חצי הדרך ב 1:01:30. אם הכול יתנהל לפי לוח הזמנים המתוכנן, מוטאי יסיים את המרוץ בחלוקה "שווה" (2:03 בדיוק), או שהוא יסיים את החצי השני מהר יותר מאשר את החלק הראשון בחלוקה "שלילית" של 2:02 וקצת.

די היה בנתונים האלה כדי לעורר חלומות בלהה אצל כל רץ מרתון, בכל רמה שהיא. למתחרה ברמה גבוהה, הזמן הצפוי לחציית נקודת האמצע של המרוץ חשוב, כיוון שהוא מציין את מה שהרץ מקווה להשיג במרוץ. ברמתו הגבוהה ביותר, מרתון הוא תרגיל משוכלל בניצול אחיד של אנרגיה לכל אורך המסלול, והזמנים המהירים ביותר מושגים בדרך כלל כשרצים בחצי השני של המרוץ במהירות זהה לזו של החלק הראשון (חלוקה "שווה") או מעט מהר יותר (חלוקה "שלילית"). עליות או ירידות פתאומיות בקצב יכולות לחסל לחלוטין ניסיון לשבור שיא. במרתונים רבים מארגני המרוץ מפעילים פייסרים, או "ארנבים" – ספורטאים אחרים שמטעמי לוח זמנים, כסף או כישרון מקבלים תשלום של כמה אלפי דולרים כדי לרוץ רק חלק מוגדר מן המרוץ – וזאת כדי להבטיח שמירה על הקצב הרצוי של הספורטאי המוביל ולספק הגנה מסוימת מפני הרוח. הארנבים מקבלים בדרך כלל תשלום לפי מרחק: יש הרצים עד חצי הדרך, אחרים עד הקילומטר ה 25 והחזקים ביותר עד הקילומטר ה 30. מהשלב הזה ואילך, המתחרים נשארים לבד.

בפגישה הטכנית יום לפני המרוץ, בחדר ישיבות חדגוני במלון מריטים בברלין בשעת צהריים, אושר שמוטאי ביקש מן הארנבים להביא אותו אל נקודת האמצע ב 1:01:30. אף ספורטאי בהיסטוריה לא ביקש מעולם זמן חצי מהיר כל כך, אבל הקנייתים האחרים בחדר לא הנידו עפעף. לפחות ארבעה מהם היו בטוחים שהם מסוגלים לרוץ 1:01:30 בחצי הראשון ועדיין לסיים חזק. אבל כשיָאן פיטשֶן – רץ מרתון גרמני חביב בשלהי הקריירה שזכה בין השאר במדליית זהב אירופית ל 10,000 מטרים – נשאל על זמן הביניים שמוטאי ביקש, הוא פלט קול לא מוכר, משהו בין צחקוק לשיעול. כמה דקות אחר כך, כשהישיבה הסתיימה, הוא הלך משם, מטלטל את ראשו וצוחק. פיטשן קיווה לעבור את החצי הראשון של המרוץ ב 1:07.

עשר שנים קודם לכן, ריצה של החצי הראשון ב 1:02:30 נחשבה התאבדות. כשהיילה גבריסלאסי רץ את המרתון הראשון שלו בלונדון, ב 2002, הוא הדהים את כולם כשביקש מהפייסרים זמן ביניים כזה בדיוק: 1:02:30. היתה סברה שאם רץ, אפילו רץ מוכשר כמו גבריסלאסי, יתחיל בקצב מהיר כל כך, הוא "יפוצץ" באופן בלתי נמנע את החצי השני של המרוץ, שכן מאגרי האנרגיה שלו יידלדלו וחומצת חלב תציף את שריריו. זמן ביניים של 1:02:30, כך חשבו, הוא דרך ודאית וכואבת להפסיד כסף.

אחד ממתחריו של היילה במרתון של לונדון ב 2002 היה מחזיק שיא העולם חאלֶד חָנוּצ'י, שגדל במרוקו וקיבל אזרחות אמריקאית בשנת 2000. כשאשתו של חנוצ'י, סנדרה, שמעה על זמן הביניים שהציע היילה, היא רתחה מזעם עד כדי כך שבפגישה הטכנית שלפני המרוץ היא הרימה את קולה במחאה. בעלה לא יצטרף בשום פנים ואופן לקצב אידיוטי כזה, היא אמרה. אבל בחצי הדרך היה חנוצ'י עם היילה והמתחרה הנוסף על התואר, פול טֶרגַט, ונראה שהקצב לא חיסל אותו. הוא המשיך, זכה במרוץ ושבר את שיא העולם בתוצאה 2:05:38.

דברים משונים קרו לריצת המרתון המקצוענית מאז 2002. לא זו בלבד ששתי דקות נשרו משיא העולם, המרחק כמו שינה את פניו. בשנת 2012, האליטה כבר לא ראתה במרתון תחרות של כוח סבל בלבד, אלא תחרות של מהירות ועמידוּת. הטובים ביותר בעולם הצליחו, כדבריו של הפרשן האמריקאי טוני ריביס, "להתעלות באימונים על המרחק". כדי להסביר את השינוי, רבים מן המאמנים המנוסים ביותר השתמשו בהקבלה מעולם הרכב. פעם, רצי מרתון היו זקוקים למנוע דיזל. עכשיו לטובים ביותר היו מנועי טורבו דיזל. הם מסוגלים הן לעמידוּת אמיצה והן לקצב הרסני.

חמישה קילומטרים אחרי קו הזינוק בברלין קרה אסון. התצוגה שעל מכונית הקצב קפאה. הזמן שהראתה היה 0:02:50 לקילומטר. (מרתון בקצב הזה יסתיים בתוצאה 1:59:33). אבל המהירות של הקבוצה המובילה היתה למעשה כשלוש דקות לקילומטר, מהירות שתניב רק 2:06 בסיום. לאורך כמה קילומטרים הספורטאים כנראה לא שמו לב שהם מקבלים מידע שגוי. למעשה, מאיו אמר אחר כך שבחלק הראשון של המרוץ, הרצים בקבוצה מיתנו את הקצב במכוון בגלל התצוגה התקועה, וזאת מתוך הנחה שהם רצים מהר מדי. לדבריו, הסברה שהם מתקדמים בקצב של 0:02:50 לקילומטר לא נראתה להם מופרכת. הקבוצה כולה רצה בקצב של 0:02:40 וקצת לקילומטר בחצאי מרתון של פחות משעה.
הדעות חלוקות באשר לזמן המדויק שבו גילו הפייסרים והקבוצה של מוטאי את הטעות. את הקבוצה המובילה ליוו לפחות שלושה אופנוענים, בהם מארגן המרוץ מארק מילְדֶה ושני מנהלים אישיים של ספורטאים, שניהם מהולנד: ואן דה וין מווֹלָרֶה ספורטס, שייצג את מוטאי וקימטו, וולנטין טורו מגלובל ספורט קוֹמוּניקֶשן, שייצג את מאיו וקמוורור. על המנהלים האישיים נאסר לאמן במהלך המרוץ, אבל הם יכלו לעדכן את מילדה בנוגע למסך הקפוא של מכונית הקצב. לפחות אחד מקובעי הקצב גם ענד שעון ג'י פי אס.
בכל מקרה, ולא משנה איך נודע להם הדבר, הספורטאים בקבוצה המובילה הבינו את הבעיה מתישהו בין הקילומטר החמישי לעשירי והגבירו את הקצב בהתאם. אבל לא מן הנמנע שכבר בשלב הזה גזל מהם העיכוב את הסיכוי לשיא עולם. את הזמן שהפסידו בגלל הבלבול היה אפשר להחזיר אחר כך, אבל אולי במחיר כבד מדי. הם יצטרכו להגביר מאוד את המהירות, וניסיונות לשבור את שיא העולם, כשיש קפיצה חדה בקצב, מצליחים לעתים נדירות בלבד.
מוטאי כמובן לא היה חושב בדרך זו. רצי מרתון, כברירת מחדל, אמורים להיות מסוגלים להתעשת שוב ושוב. הוא יצא להחזיר לעצמו את השניות האבודות. אחרי התאוששות מסוימת הובילו אותו ואת המתחרים האחרים דרך סימון חצי הדרך בתוצאה 1:02:12 – פער של כ 42 שניות מזמן הביניים שאליו התכוון מלכתחילה.
הוא מספר שרק בחצי הדרך הוא שקל ברצינות את קנה המידה של האתגר העומד מולו. כיוון שעבר את החצי הראשון לאט יותר משקיווה, הוא הבין במעורפל שכבר לא יוכל להגיע לתוצאה של פחות מ 2:03. אבל הוא עדיין האמין שיש לו סיכוי לשבור את שיא העולם של מקאו, 2:03:38. כדי לשבור את השיא יהיה עליו לרוץ את החצי השני של המרוץ ב 1:01:26. רק שני רצים בהיסטוריה רצו מהר כל כך בחצי השני של המרתון: הספורטאי הברזילאי רונלדו דָה קוסטָה, בברלין ב 2003, אחרי חצי ראשון אטי; ומוטאי עצמו, באותו יום סחוף רוחות בבוסטון, ב 2011. השאלה היתה: האם יעמדו רגליו של מוטאי במשימה? האם הוא אותו ספורטאי ששינה את עולם המרתון ב 2011?
מוטאי אינו האיש שישאיר את השאלה הזאת בלא מענה. במרוצים קודמים הוא הוכיח את עצמו כמתחרה אמיץ לב. בעשרת הקילומטרים הבאים, בדיוק בשלב שבו המסלול התרומם בשיפוע קל, הוא המריא. אחרי 25 קילומטרים כמתוכנן, פרשו שני הארנבים והשאירו את הקבוצה המובילה מאחורי פייסר אחד בלבד – ויקטור קיפצ'ירצ'יר, שותף לאימונים של מוטאי. הקצב גבר. ג'ונתן מאיו הרגיש לחץ והתחיל להיחלש. בתוך זמן קצר הוא נשר מן הדבוקה המובילה. גם ג'ופרי קמוורור לא הצליח להגיב לעליית הקצב במרתון הראשון שלו והוא איבד קשר עם המובילים זמן קצר אחר כך. בקילומטר ה 30 פרש כמתוכנן הארנב האחרון, קיפצ'ירצ'יר.
עכשיו נשארו רק קימטו ומוטאי ראש בראש לקראת הרבע האחרון של המרוץ. כפי שעשו פעמים רבות יחד, כשהתאמנו בגובה 2,740 מטרים ויותר, על ההרים המאתגרים מסביב לבסיס שלהם ביערות קניה, הם דרבנו זה את זה. מהקילומטר ה 30 עד ה 35 הם רצו יחד בזמן ביניים של 0:14:18, מהירות שלא תיאמן. (מרתון שלם בקצב הזה יסתיים ב 2:00:4.) כשמוטאי הוביל את המתקפה, כתף אל כתף עם בן חסותו זקוף הגו, הוא הרכין את ראשו בצורה האופיינית לו, ושמץ של חיוך לגלגני הופיע בזווית פיו – הבעה שפירושה אצל מוטאי "עכשיו ברצינות".
בתוך גופו התחוללה המולת מאמץ. לב האריה שלו פעם יותר מ 160 פעימות בשנייה. ריאותיו שאפו ונשפו כשני ליטרים של אוויר בכל נשימה. הוא התקדם שלושה צעדים בשנייה. בתאי גופו התרחש תהליך מורכב של אספקת כוח ללבו, לריאותיו ולרגליו – שריפה וסנתוז מחדש של אָדֵנוֹזין תלת פוספט (ATP) – שיצר פי שלושה יותר חום מאשר אנרגיה. הוא היה חם, חם מדי. גופו, שאיבד כשלושה ליטרים זיעה בשעה, היה חלקלק מרוב לחות. חומצת חלב התחילה להציף את שריריו. הכול, פרט למחשבותיו המודעות, צרח עצור! והוא המשיך לרוץ.
מה מרגישים כשרצים מהר כל כך, בשלב מתקדם כל כך במרתון? מוטאי תיאר את התחושה כ"קרב פנימי" – כאילו הגוף נלחם בעצמו. רץ אחר לשעבר אמר שמרגישים כאילו מכניסים יד לקערת מים חמים. אתה חייב להחזיק את היד בפנים, והמים רק מתחממים יותר ויותר. אם תוציא את היד, תפסיד במרוץ.
מוטאי, כמובן, רגיל לתחושות האלה. בארבעה או חמישה חודשים של אימונים ייעודיים לפני כל מרתון גדול, הוא רץ יותר מ 200 קילומטרים בשבוע. סך כל הקילומטרים שהוא גומא בתקופה הזאת שווה לריצה בקו ישר מניו יורק ללוס אנג'לס. זאת ועוד, אלו אימונים אכזריים – עליות וירידות בגובה רב, במהירויות משתנות, בדרכים קשות. אימונים רבים, הוא אומר, קשים בהרבה מהמרוץ. למעשה, ההנאה שהוא חש בזמן התחרות מאזנת את חוסר הנוחות הטבעי הנובע מהנעת הגוף בקצב של כ 21 קמ"ש. אם האימונים אפשרו למוטאי לנשום את הרוח, הוא אמור להרגיש במרוץ כאילו הוא נושף נשיפה אחת קבועה.
גם אם מוטאי התכונן היטב, יש במרוצים רגעים שבהם עליו לשאוב מים מבאר עמוקה. אחרי חצי הדרך בברלין הוא שלשל את החבל, יד אחרי יד. מוטאי זוכר שברגע ההוא של מאמץ אתלטי אדיר, הוא שאב כוח מן הקהל שעמד בצדי הדרכים. הוא אמר שהיה מסוגל להרגיש ש"אנשים אוהבים אותי" והיה נחוש בדעתו לגמול להם על החיבה במאמץ אדיר – להתגבר באופן מודע על הסימנים שגופו שלח אליו. "הקרבתי את עצמי," סיפר.
בקילומטר ה 35 הסתמן שההקרבה לא היתה לשווא. למרות התקלה בהתחלה, הן מוטאי והן קימטו רצו עכשיו בקצב של שיא העולם. הם היו צריכים רק להחזיק מעמד. אם ירוצו בקצב של 0:02:56 לקילומטר לאורך שבעת הקילומטרים ו 200 המטרים שנותרו להם – מה שנראה אפשרי לפי הקצב הקודם שלהם – שיא העולם ייפול בידי אחד מהם.
הם לא היו מסוגלים לעשות זאת, אולי באופן בלתי נמנע. ההאצה האדירה מעט אחרי מחצית הדרך גבתה מהם מחיר, ובקילומטר ה 40 האטו שני הספורטאים במידה ניכרת. הם היו תשושים ופיגרו כבר בשמונה שניות יחסית לקצב של שיא העולם. מיתר ברך ימין של מוטאי התחיל להתכווץ – תוצאה של החלקה על בוץ רטוב בזמן האימונים בבית בתנאי גשם לא אופייניים, כך האמין. הכאב עבר למפרק הירך ולגב. הוא רצה כל כך לעצור. הוא האמין שאילו יעשה זאת, אפילו לשנייה, המרוץ יסתיים מבחינתו. הוא לא היה יכול להביט שמאלה וימינה. הוא אמר שהכאב היה עז כל כך עד שהוא לא היה מסוגל להתכופף כדי לקחת בקבוק מים בקילומטר ה 40. וקימטו – בגו זקוף ולכאורה במצב טוב יותר – עדיין רץ מאחוריו.
בשני הקילומטרים האחרונים רץ הזוג האומלל הזה, די לאט, לתוך משב רוח. היתה צפויה להם כנראה תוצאה מהירה מאוד, אבל לא שיא עולם. מבחינת הקהל בישורת האחרונה, היה לפחות סיכוי למאבק איתנים כדי לראות מי מן השניים יגבר. וכאשר מוטאי וקימטו רצו דרך שער ברנדנבורג כתף אל כתף, 400 מטרים מקו הסיום, נשמעו קריאות הצופים בציפייה לריצה מהירה בסיום.
אבל לא היתה פריצת דרך. בסיום, שבו פרץ מהירות של כל אחד משניהם היה מכריע את התחרות, הגיע קימטו לסוף המרוץ כפי שרץ את רובו: מעט מאחורי עמיתו. מוטאי הרים את זרועותיו בחולשה כשעבר את הקו בתוצאה 2:04:15. זו היתה מחוות ניצחון של מתאגרף שיריבו לא מסוגל להרים את עצמו מן השרפרף, לא שאגה של לוחם שחיסל יריב. שניות אחר כך התחבקו שני הגברים ברפיון, בתשישות. מדוע לא היה ספרינט? היו לכך חצי מיליון סיבות. אם קימטו היה מביס את שותפו לאימונים, מוטאי היה עלול להפסיד את הפרס של 500,000 דולר על זכייה במצטבר במרתונים הגדולים בעולם – כסף שלקימטו לא היה שום סיכוי לזכות בו בעצמו, כיוון שזה היה המרתון הראשון שלו. קימטו לא היה רק שותפו של מוטאי לאימונים. בשנים שקדמו למרוץ, הוא, כמו רבים בכפר שהתאמן בו, קיבל מזון ומקום מגורים מידי מוטאי. אם היה מאיץ ומשיג את הבוס שלו מתחת לשער ברנדנבורג, כל אנשי הכפר היו מפסידים. כשמוטאי ניצח, כל אנשי הכפר – ורבים אחרים – זכו. רצי מרתון אינם רק ספורטאים; הם כלכלות.
ההסכמה שבשתיקה בין שני הגברים נראתה ברורה מאליה לרוב המשקיפים שהיה להם מושג כלשהו בספורט. אבל כשוואן דה וין נשאל לאחר מכן על ההסכם, לכאורה, הוא רתח מזעם. "לא היתה עסקה!" אמר לעיתונאים.
יכול להיות שוואן דה וין צדק בהתייחסו לפירוש המילולי של הדברים – יכול להיות שלא היו חילופי דברים בין שני הספורטאים שלו. לא היה בכך צורך. קימטו הוא אדם שקט, אבל הוא לא טיפש, ואילו מוטאי אמר שהוא וקימטו היו תשושים בסיום המרוץ, וכי אף אחד מהם לא היה מסוגל לעשות יותר מכפי שעשה. ייתכן שמוטאי צודק, כמובן. וברור שכך יאמר. לעולם לא נדע.
התוצאה של מוטאי, 2:04:15, היתה המהירה ביותר לשנת 2012. זו היתה השנה השנייה ברציפות שהוא היה רץ המרתון המהיר עלי אדמות. אבל הסטטיסטיקות האלה לא ניחמו אותו במיוחד. ואף שאחרי המרוץ חילק חתימות וחייך אל הצלמים, הוא עזב את ברלין בתחושה של הזדמנות שהוחמצה – כמו סירה שלא הפליגה בגאות.

לרכישת הספר לחצו כאן